אינני מיוצג אני אזרח אריתראה, אני נחטפתי בגבול בין אריתראה לסודן, לא תיכננתי להגיע לישראל, רציתי ללכת לסודן כדי לעבוד, הייתי עם שתי ילדות שלי, חיילים סודנים תפסו אותי יחד עם הילדות והעבירו אותי לראשידה, הרשאידה העבירו אותי לסיני, מול עיני אנסו את הילדות שלי, הייתי בסיני 5 וחצי חודשים, הילדות היו איתי, הן התעללו בילדות, אחת בת 15 ואחת בת 18 כל יום התעללו בהן, הייתי מקבל מכות כל יום עד שהייתי מתעלף, כל הזמן הייתי קשור עם הרגליים לחלון, אני שילמתי 33,500$ המשפחה שלי באריתראה שילמו, בקשתי מהם לשחרר את הבנות הם לא הסכימו בגלל שמצבי לא היה טוב שיחררו אותי ודרשו ממני לעבוד, לשלם כדי לשחרר את הבנות, איימו אם לא נביא כסף יהרגו את הבנות, בזמן שהייתי מוחזק לא דרשו ממני לבצע עבודות, כשהגעתי לפה עזרו לי חיילים ישראליים, הייתי במצב קשה, רופא עוד לא בדק אותי אני מבקש להשתחרר, אני יודיע שנכנסתי בדרך לא חוקית ושהותי פה היא לא כדין, אני הייתי חייל באירתארה ברחתי עם הבנות, אשתי מוחזקת בכלא באריתראה בגלל שברחתי משם, אני לא רוצה לחזור לאירתראה, אני מבקש מקלט מדיני בישראל אני מבקש לעזור לבנותיי שבסיני, הן במצב לא טוב.

פליט? מהגר עבודה? מבקש מקלט מדיני? מסתנן?

איך לסווג אדם שבנותיו נאנסו מולו והוא נאלץ לעבוד בישראל כדי לשחררן ממחנה עבדים בסיני? איך למדוד את הסבל שלו? על פי אילו קריטריונים להחליט לאיזו קטגוריה הוא שייך? הוא בפירוש צריך כסף. הוא פה כדי לעבוד. אבל האיש הזה לא בחר להיות פה – הוא הובא לישראל בעל כורחו. למעשה, יש לו רק שאיפה אחת – להרוויח מספיק כסף כדי לקנות את החופש של בנותיו.

מדובר על מצב אנושי נורא. אנחנו לא רגילים להתמודד עם מצבים כאלה בישראל – מצב של עבדות, אונס אכזרי ומתמשך, הפרה של כל זכויות האדם האפשריות, שלילת חופש.

האם זה הוא תפקיד המדינה להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי הזה? האם המדינה ערוכה לכך? האם לפקידים בשירות המדינה יש את הכלים להתמודד עם המצב המורכב הזה? האם הם בכלל צריכים לחרוץ גורלות? להחליט מי הוא פליט מדיני ונשאר בארץ ומי הוא מהגר עבודה וצריך לחזור לאריתריאה?

לפני חודש עברתי לפלורנטין. חוץ מהטרפז של הרצל/דרך שלמה/דרך אילת/אליפלט, דרום תל אביב מוצפת בפליטים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט. ירדתי בתחנה מרכזית ומצאתי את עצמי בסודן או אריתריאה. נראה שאף אחד לא דיבר עברית. הייתי האדם הלבן היחיד באיזור. הדבר הראשון שעשיתי זה להעביר את הסמארטפון לכיס הקידמי של המכנסיים – שלא יכייסו אותי. לאחר שהסתובבתי באיזור כמה דקות, החשש ירד והתחלתי לשים לב למבטים – חלקים מיואשים, חלקם עוינים, חלקם אדישים. אנשים רגילים שמחפשים את עצמם בארץ זרה. אנשים שמחפשים דרך לשרוד.

מה הוא הפתרון לבעיית הפליטים?

אולי לפני שמחפשים פתרון לבעיה, כדאי להגדיר אותה. הפליטים מתרכזים במספר איזורים בארץ, כאשר הגדול בינהם הוא דרום תל אביב. הם מעוררים תחושות פחד קדמוניות אצל התושבים הותיקים כי פחד מזרים זה אחד הפחדים הכי חזקים וותיקים שקיימים בלב האנושי. זה הוא פחד שאפשר בקלות להפוכו לשנאה ולאלימות.

אבל למטבע השנאה יש גם צד שני – שנאה כלפי מישהו מלכדת. כשעליתי לארץ מברה”מ לפני יותר מ-20 שנים, רוב החברים שלי היו “רוסים”. אמנם חלק גדול מהצברים קיבלו אותי היטב, אבל היה גם חלק גדול שמונע מתוך הפחד, השנאה. הסתובבנו בחבורות, מה שהעצים את השנאה ואת ההתלכדות של החבר’ה הרוסים. זה קצת דומה לפיצוץ פצצה גרעינית – חומר נפץ מסביב דוחס את האורניום פנימה, עד שהוא מגיע למסה קריטית ומתפוצץ.

בעיית הזרים, או בעיית הפליטים, היא למעשה לא הבעיה שלהם. היא הבעיה שלנו – היא בעיית השנאה, ואנחנו שונאים כי הם שונים. אף אחד כבר לא קורא לי רוסי כי אף אחד לא יודע שאני רוסי. אין לי מבטא, יש לי מנטליות ישראלית – והמנטליות הישראלית הפכה להיות קצת יותר רוסית. זה בכלל לא משנה האם מדובר על פליטים, מהגרי עבודה, מסתננים או מבקשי מקלט.

הפתרון הליברלי

הפתרון הליברלי לסוגיה זו הוא פשוט – לתת רשיון עבודה ותושבות לכל מבקש מקלט שמוכן לקבל את העקרונות עליהם הוקמה מדינת ישראל, עם אופציה לאזרחות לאחר מספר שנים – בתנאי שהפליט לא ביצע פשעים והוכיח את עצמו כאזרח שאיננו מסוכן לשלום הציבור. ברגע שהפליטים יוכלו להתחיל לעבוד, הם יתפזרו בארץ תוך חיפוש עבודה ויוכלו להיות חלק מהאוכלוסיה הישרלית. הם יוכלו להתמקצע בחקלאות, בבניין, לפתוח מסעדות, להיות יזמים. הם יוכלו להיות אזרחים יצרניים, ובמקום לרכז הון שחור (הרי הם חייבים לעבוד עכשיו איפשהו כדי לאכול), הם ישלמו מסים שיתחזקו את הצבא, את המשטרה ובתי משפט. מנטל על מדינה שצריך “לטפל” בו, להכשיר כוח אדם, להיאבק ב”פשיעה”, הם יהפכו לאזרחים תורמים, לאנשים שמשפרים את החברה בה הם גרים. הם ישלמו מס ביטוח לאומי, מס הכנסה וישלחו את הילדים שלהם לבתי ספר, כדי שהם יוכלו לגדול וללמוד באוניברסיטה.

אם לא ניתן להם לעבוד, נצטרך לבחור בין לממן להם אוכל ומגורים לבין לשלוח אותם חזרה למדינת המוצא שלהם, מהן הפליטים ברחו מלכתחילה מחשש למוות בידי השלטון או כנופיות טרור. שתי הבחירות גרועות. אני לא רוצה דם של אף אחד על הידיים שלי, ואני לא רוצה לממן אף אחד שהמדינה אוסרת עליו לעבוד – איפה ההגיון כאן?

כאשר הערך העליון הוא חופש, אין פתרון אחר מהפתרון הליברלי-קפיטליסטי. כולנו בני אדם ולכולנו יש את אותן הזכויות. זכות הרכוש והחופש של עולה חדש מרוסיה שווה לזכות הרכוש והחופש של צבר ושווה גם לזכות הרכוש והחופש של פליט מאריתריאה. ואז, אולי, הוא יוכל לקנות את החופש של בנותיו.