פוסט אורח: שי כהן
יושבות לי בראש כבר זמן מה מחשבות בנוגע לעבר ולעתיד החברתי-כלכלי בישראל והחלטתי לשתף אותן. אשמח גם לקבל פידבקים ותגובות.

ככל שאני מסתכל אחורה על ההצלחה (בואו נכנה אותה כעת כך) קצרת השנים של מדינת ישראל שביססה עצמה כמעצמת היי-טק בקצת פחות מ-65 שנים, אני לא יכול להמשיך ולהתעלם מהאירועים החיצוניים שיצרו לנו תמונת הצלחה מעוותת.

האירוע החיצוני הזה הוא העלייה מחבר העמים. לפני העלייה, להזכירכם, עברה המדינה משבר כלכלי, אינפלציה אסטרונומית, החלפת מטבע ותהליך איטי ומפוקח של הבראה. מה שקרה, לדעתי, הוא שהעלייה מרוסיה עם התפרקות ברית המועצות הביאה למדינת ישראל דחיפה מטורפת בזכות כמות עצומה של אנשים משכילים ובעלי מוסר עבודה שעלו לארץ והגדילו את ההון האנושי. כמובן שכל אוכלוסיית הארץ נרתמה למשימת ההשתלבות: בבנייה, בלימוד השפה, במוסדות, ובדפוסי הצריכה. ניצני החינוך והתרבות שהגיעו איתם פורחים במחוזותינו גם 20 שנה אחרי. למעשה, לאורך 50 שנותיה הראשונות של המדינה היו אירועים חיצוניים כאלה, עליות ממדינות שונות, ונוצר לנו יש מאין.

אך אליה וקוץ בה – ההצלחה יצרה תחושה שהכל בסדר, הנה המדינה צומחת, למרות שמצב החינוך ברמת הלימוד וההוראה אינו משתפר, אחוז הריבוי הטבעי בקרב אוכלוסיות שאינן עובדות עולה והתקציבים הממשלתיים לבניית תשתית חינוכית ותרבותית לטווח הארוך המשיכו להיות נמוכים מדי. עכשיו אנחנו בשנת 2012 ונמצאים באותה נקודת מוצא שהיינו בה בסוף שנות ה-80, רק בלי עתיד. לכך צריך להוסיף גם את העלייה מאתיופיה, שכללה אוכלוסיה פחות מבוססת ללא רקע השכלתי ומקצועי שמאפשר להשתלב במעגל התעסוקה. אוכלוסיה שצריכה תמיכה נאותה מהמדינה.

הסיפור הזה משול בעיני לזכייה בסכום כסף נכבד בהגרלה. כאילו המדינה הייתה בחובות ובגירעון שוטף (מכניסה פחות ממה שמוציאה), זכתה בלוטו, זה הספיק לה ל-20 שנה, אבל עכשיו כספי הזכייה נגמרו והיא חוזרת לנקודת המוצא עם אותו גירעון ואותו סיכוי לזכייה נוספת בלוטו.
משנות ה-2000 לא היו כאן עליות משמעותיות. האוכלוסיות שהגיעו לארץ ותרמו להון האנושי מאז הן זרות: בהתחלה פיליפינים ותאילנדים, ועכשיו סודנים ואריתראים. לא שזה רע, זה פשוט לא מהווה בסיס לצמיחה. במקביל הפכה התעשייה לגלובלית כך שתנאי ההעסקה הירודים בסין משפיעים ישירות על מצב התעשייה בארץ. האוכלוסיה בישראל נהייתה מפונקת, בהתנהלות שלה ובהווייה שלה.

אז הזמן עבר. ומצב החינוך (בעיקר מבית) הוא זוועתי. במבחנים בינלאומיים התלמידים הישראלים הולכים ויורדים בדירוג, שיטת ההוראה נהייתה של קבלני ציונים, בין השאר בניסיון לשמור על רמות ההצלחה שהיו בעבר. התשתית החינוכית המבוססת היחידה כעת היא של לימוד תורה, אין תשתיות נאותות לספורט, לתרבות ולערכים. המגזר החרדי והמגזר הערבי בישראל הולכים וגדלים וכך גם השפעתם בבחירות, אך חלקם לא נספר אפילו באחוזי האבטלה שמציגים לכם (מה שנקרא “אבטלה טבעית”). בגלל ההצלחה של אז, פשוט אין היום למדינה את מה שצריך כדי להמשיך הלאה. 20 שנה היא הלכה לקאנטרי במקום לבנות ולבסס את עצמה לקראת ההמשך.
פתאום לפני שנה פרצה לה המחאה החברתית. על מה היא מוחה? על מה לא בעצם? על כל אותם דברים שרק היום מרגישים בהם, כשהתפוגגה האופוריה, כשירד ההיי, על מה תתבסס הצמיחה העתידית שלנו?
עלייה ממאדים?

בסופו של דבר אני מרגיש שהצגתי פה סוג של דיס-טופיה, אני באמת לא מצליח לראות את העתיד בורוד כרגע. מצד שני, צריך לזכור שאנחנו לא נמות מחר, וכנראה גם לא בעוד 50 שנה, אולי אפילו עוד נהיה יצרניים ולא נתמכים. מה עושים עם זה? הצעות יתקבלו בברכה.