פוסט אורח: דנה מרציאנו

הדיון התעורר אצלי בעקבות פוסט שקראתי על הקיר של חברת הכנסת איילת שקד. היא כתבה את הפוסט לאחר אזכרה במלוא שנתיים לרצח משפחת פוגל. מדובר ללא ספק בפשע נתעב, אני אומר אפילו בלתי אנושי. קשה להעלות על הדעת שאדם שפוי מסוגל לרצוח תינוקת וילדים קטנים מתוך מניע לאומני. איילת טענה בפוסט שלה כי היה עלינו לדרוש עונש מוות בעבור המחבלים שבצעו את הרצח.

התפלאתי מהטענה כי קיים עונש מוות בחוק הישראלי, בדיקה מהירה בוויקיפדיה גילתה שהחוק בישראל אכן כולל עונש מוות בתלייה בנסיבות מסוימות. העובדה ששיטת המוות היא תלייה מעידה על כך שמדובר בחוק מאוד ישן. איש לא ראה לנכון לעדכן את שיטת ההמתה בחוק, אך הוא עודו חי וקיים. יש לציין כי נעשו ניסיונות על ידי מפלגת מר”צ לביטול החוק, אך נכון להיום הוא טרם בוטל.

מיד עולות בי כמה שאלות :

1. האם אנחנו כעם ישראל מסוגלים להוציא לפועל גזר דין מוות?
2. איזו רשת ביטחון מעניק לנו חוק שכזה? ישנה הרי סיבה לכך שלא ראינו לנכון לבטל אותו עד היום.
3. מה ישתנה במדינת ישראל אם אכן נגזור על רוצחי משפחת פוגל עונש מוות? מי אנחנו נהיה בבוקר שאחרי?

לינץ’ בשני חיילי מילואים בתחנת המשטרה ברמאללה (שנת 2000)

הפעם האחרונה בה הוגשה בקשה לגזר דין מוות בישראל הייתה בשנת 2003. בית המשפט הצבאי ביקש לגזר דין מוות בעבור ראאד שייח’, שוטר פלסטיני שהיה מעורב ברצח מתועב של שני חיילי מילואים בשנת 2003 על ידי המון. 2 מתוך 3 השופטים הסכימו כי ישנה הצדקה לגזר דין מוות, השופטת השלישית התנגדה וגזר הדין נקבע לשני מאסרי עולם.

ראאד שייח’ לא שוחרר בעסקת שליט, הוא עדיין מרצה את עונשו בכלא בישראל. אך רבים אחרים מתוך המשתתפים בלינץ’ שוחררו. בכדי להבהיר מול אלו פשעים אנו מתמודדים צרפתי את סיפור ההתרחשויות מאותו הבוקר:

“ההמון המשולהב הצית את מכונית החיילים ודרש לקבל את החיילים לידיו. נורז’יץ הושלך הפוך דרך החלון בקומה השנייה (מגובה של כ־8 מטרים), ואברהמי דרך הדלת, לידי ההמון הזועם, שעקר עיניהם, דקר, רמס והכה אותם”

“נורז’יץ הועלה באש, והמתפרעים תלשו את איבריהם הפנימיים ונופפו בהם תוך צהלות ניצחון. החגיגה בכיכר של ההמון והשוטרים וריטוש הגופות נמשכו עד אשר נפוצה בהמון השמועה לפיה צה”ל עומד לנקוט בפעולת תגמול ואז התפזר ההמון באחת והגופות נעזבו.

“אחד המשתתפים העיקריים בלינץ’, עזיז צאלחה, אשר השליך את נורז’יץ מהחלון, הוציא ראשו מהחלון והציג את ידיו המגואלות בדם, בעוד שההמון מריע. לדברי הרופא הגדודי, יוסי אברהמי הוכה קשות והגיע במוות קליני למתחם המת”ק באזור ומת בדרכו למסוק. ראשו של נורז’יץ רוסק והפלסטינים דחפו מקל של מטאטא דרך גרונו עד למעיו. בשעה 11:00 בבוקר כשאשתו של אברהמי התקשרה לטלפון של בעלה על מנת לדרוש בשלומו, אחד מרוצחיו ענה לה בהתפארות ולגלוג: “שחטתי את בעלך לפני כמה דקות”. כך היא שמעה לראשונה על מותו של בעלה.‏” 

את האנשים הללו אנחנו שחררנו לחופשי. אני בהחלט מבינה את השופטת שהטילה וטו על עונש המוות, ייתכן כי גם היא, בדיוק כמוני, חששה מהבוקר שאחרי. מי היא החברה הישראלית בלי אותם ערכי מוסר גבוהים בהם אנו כה נהנים להתהדר?

אך כיצד אנחנו ישנים בלילה וטוענים שאנחנו מוסריים ובו בזמן משחררים לחופשי אנשים שבצעו מעשים כה נתעבים? התחלתי לכתוב מתוך זעזוע כנה, לא חשבתי שבמדינה נאורה ראוי שיהיה עונש מוות. אך במדינה נאורה גם לא ראוי שיהיו מקרים בהם מחבלים רוצחים ילדים. המסקנה הסופית היא שהמציאות בה אנו חיים בלתי אפשרית. לא ניתן לקבל החלטות שקולות ונאורות כאשר אנו נמצאים עם הגב לקיר.

מה יקרה למדינת ישראל לאחר הוצאה להורג?

פת נפש אני לא, אבל אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתי תחת מסר של חברה מוסרית, קשה לי לחשוב על הבוקר שאחרי. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לחיות עם הידיעה שהוצאתי אדם להורג. מי בכלל יוכל לבצע משימה שכזאת? איך בונים מערך חוקי שכל מטרתו היא המתה? האם אני אדבוק בחוק הקיים ואשתמש בתלייה? או שמא חברי הכנסת שלנו ידונו בשיטת המוות ההולמת ביותר?

זה יכתים אותנו? יהפוך אותנו לפחות אנחנו? קשה לי לדעת כי זה לא קרה כבר הרבה מאוד שנים. על ההוצאה להורג של אייכמן לא הייתה מחאה ציבורית גדולה. היום אנשים כבר הרבה יותר מודעים ומעורבים. אולי נגלה תכונות וכוחות חדשים שבכלל לא ידענו שיש בנו.

אני לא אוכל לחיות בשלום עם הוצאה להורג, אני לא אעמוד בכיכר ואריע. קשה לי לחשוב על אדם שיעמוד שם בכיכר ויריע. יחד עם זאת, אם אותם מחבלים היו נופלים בקרב אני לא מאמינה שהייתי מרגישה זעזוע כלשהו. מוכנה אפילו להודות שמעטים המקרים בהם אני חשה סימפטיה כלפי המשפחה של המחבל או צער כלשהו.

אותו כן ואותו לא?

מדובר כאן באדם ששיסף גרון של ילד! רצח תינוקת! הוא מסוכן. אחרי המשפט הזה ראוי להזכיר את הרצח המזעזע של משפחת אושרנקו בראשון לציון. שם מדובר באחד מאתנו שרצח משפחה שלמה, כולל 2 פעוטות בדקירות סכין ומכות רק בגלל שפוטר מעבודתו. אפילו לא הייתה לו אידאולוגיה או תחושת שליחות לשחרור העם שלו. למה אותו אני לא מוציאה להורג?

יש שיגידו שבמקרה הזה אני יכולה להבטיח שהוא יירקב בכלא, אף מדינה בעולם לא תפעיל עליי לחצים לשחרר אותו.  את הרוצחים של משפחת פוגל דווקא כן. האם זה אומר שהן רואות במעשה רצח ילדים מסיבות לאומניות פעולה לגיטימית? האם ברגע בו אני שחררתי אותם גם אני הפכתי את המעשה הנתעב הזה ללגיטימי בצורה מסוימת?

העונש החמור ביותר שניתן בישראל הוא מאסר עולם. אך למעשה, אי אפשר להבטיח כי אותם רוצחים נתעבים אכן יבלו את שארית חייהם מאחורי סורג ובריח. המציאות הפוליטית בישראל לימדה אותי שאי אפשר להבטיח דבר כזה. אני בטוחה שהפוליטיקאים כבר לא מעיזים להבטיח הבטחות כאלו למשפחות. לשם דוגמה, הבטחות מסוג זה כן ניתנו בעבר לסמדר הרן, משפחת סחיווסחורדר ורבים אחרים.

אני רואה מחויבות מוסרית שלי, אל מול שאר אזרחי העולם, להבטיח כי רוצח נתעב שרצח ילדים לא יהיה חופשי לעולם. הוא מהווה סכנה ממשית. למרות המחויבות הזו והאמונה בצדקתי, ייתכן מאוד כי לא יהיה לי הכוח לעמוד במילה שלי או באותו קוד מוסרי שמנחה את דרכי. החולשה הזו פוגעת משמעותית בכושר ההרתעה של ישראל, למרות שהמחבלים כבר הוכיחו בעבר שהם יותר ממוכנים להקריב את חייהם. עונש מוות יוכל להרתיע קצת יותר, הוא יוכל בוודאות להביא לזעזוע עמוק, אך לא למנוע באופן מלא את הרציחות. ייתכן אף כי הוא יהפוך אותן לאכזריות יותר.

אין לי זכות לחרוץ גזר דין מוות רק בגלל שאני חוששת שלא אוכל לעמוד בלחצים בינלאומיים לשחרור אותם רוצחים נתעבים. העובדה שיש למנהיגים שלהם ולמנהיגי העולם את הכוח לאלץ אותי לשחרר אותם בניגוד לרצוני, לא נותנת לי את הזכות לשבור את הכלים. לא כאשר אני עושה זאת בכדי למנוע מהם את המהלך הבא במשחק.

הדרך היחידה בה אני יכולה להבטיח היום כי הרוצחים הנתעבים של משפחת פוגל לא יוכלו להשתחרר היא באמצעות עונש מוות. אך החלטה שמתקבלת מתוך ברירת מחדל היא לא סיבה מספיק טובה, היא לא נותנת לי את הזכות לחרוץ גזר דין מוות.