מראה אחורית

כביש 5. שגרת הבוקר. אני בדרך לעבודה מהוד השרון לתל אביב, מאזין לספרו של נבלני.

לפתע, מרחוק, אני שומע את הסירנה. היא חותכת את השקט, מושכת אותי חזרה למציאות.

אני מביט במראה. הרעש הולך ומתקרב. מחשבותיי נודדות.

ברוסיה, אין הפרדת רשויות. השופטים מקבלים הוראות ישירות מקרמלין. העונש נקבע לפני שהמשפט מתחיל. הדומה – הפרלמנט הרוסי – נשלטת ברוב של 77%. מפלגתו של פוטין לבדה מהווה 72%. כל מנגנוני הכוח, הרשות השופטת, המחוקקת, המבצעת, המשטרה, ה-FSB – כולם פועלים לפי רצונו של אדם אחד. אף אחד לא מחביא את זה.

אבל מה קורה אצלנו? כמה אנחנו רחוקים משם?

אני רואה במראה שזה לא רכב משטרה. אלה שני רכבי Land Rover עם אורות משטרה כחול-אדום. כל מי שנוסע בכביש 5 בשעות הבוקר מכיר את הרכבים האלה. כנראה שייכים לשר מסוים. יש לי ניחוש טוב מי, אבל אני לא באמת יודע. זה גם לא באמת משנה.

כל בוקר אותו סיפור. כולנו, האזרחים הפשוטים, זוחלים בדרך לעבודה. 16 קילומטרים מפרידים בין ביתי לעבודה, אבל זה לוקח שעה בפקקים. כולנו מנומסים – גם אם בלית ברירה. התנועה צפופה כל כך, שגם מי שרוצה להידחף פשוט לא יכול.

ואז, כמו שעון, שני רכבי ה-Land Rover עם הסירנות שלהם מגיחים מאחור. הם מפלסים לעצמם נתיב. התנועה זזה הצידה כמו מים הנסוגים אל מול משה שחוצה את ים סוף. נתיב נוסף נפתח לפניהם ונסגר מאחוריהם.

אני שואל את עצמי: האם באמת יש להם דיון קריטי ב-9 בבוקר? האם כל יום יש הצדקה מבצעית להפעלת הסירנות? ברור לי שלא.

אבל זה לא באמת משנה. השר הוא מעל האדם הפשוט. הזמן שלו יקר יותר מהזמן של מתכנת, נציג שירות הלקוחות או המנכ"ל שתקועים באותו פקק. הוא לא יכול לצאת מהבית 30 דקות מוקדם יותר, כמו כולם.

וזאת הנורמה. זה מה שכולנו רואים – מאות אלפי נהגים, מדי יום, נעקפים על ידי השרים ושיירותיהם. ומה הם עושים הרחק מעינינו, במחשכי מנגנוני השלטון? על כך אולי לעולם לא נדע.

אבל יש דבר אחד ברור: כשהם מנצלים את כוחם לעקוף נורמות, זו רק ההתחלה. אנחנו יודעים איך זה נראה ברוסיה. כשהפרדת הרשויות מתפוררת, השחיתות הופכת לנורמה. עיגולי פינות קטנים – "תן לי להכניס חבר לתור" – הופכים לשחיתות קטנה, לשחיתות גדולה, ואז למערכת שלמה שמשרתת רק את המקורבים.

שם, 25% מהתל"ג, 500 מיליארד דולר בשנה – שווי של תקציב שנתי של ממשלת ישראל – נשאבים לכיסי מקורבים. אצלנו? זה עוד לא לגמרי שם. אבל האם זה באמת כל כך רחוק? כמה כסף נשאב לטובת רשתות חינוך המנוהלות על ידי המקורבים? השלטון המקומי?

אני חושב על הסירנה הזו. היא מסמלת הרבה יותר מנתיב בכביש 5. היא מסמלת את הקריסה השקטה של אמון הציבור, את הפער בין השלטון לאזרח, ואת ההבנה שהכול מתחיל מצעדים קטנים.

הרי זה לא רק כביש 5. זו הנורמה בכבישים אחרים, בנמלי התעופה, בתור בבתי חולים. מישהו תמיד מקבל "נתיב מיוחד" כי "יש לו תפקיד חשוב", שניתן לו על ידי אנשים אחרים עם "תפקידים חשובים". זה מתחיל בנתיב בכביש ונגמר בנורמה שמכרסמת באמון הציבור במנהיגיו.

ואם לא נעצור את זה עכשיו, לא נשמור על החומות של הדמוקרטיה שלנו, הדרך משלטון מערבי לדיקטטורה מוחלטת קצרה הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

סירנה אחת. רכבי יוקרה. כביש פתוח ליחידי סגולה. ומערכת שלמה, שמתפוררת בלי ששמנו לב.

אני מרים אצבע משולשת וירטואלית, ולא פותח נתיב. השיירה מתעכבת מאחוריי ל-3 שניות, וממשיכה הלאה.