הרשו לי רגע להיות פסימי מעט. הפסקת האש בין ישראל לאיראן מסמנת את סיום המבצע הצבאי אך לא את סיום המערכה האסטרטגית. מבצע "עם כלביא" השיג תוצאות צבאיות מרשימות, כולל פגיעה קשה בתשתיות הגרעין והטילים האיראניות, חיסול בכירים, וחיזוק ההרתעה הישראלית. אולם הטיפול בסוגיות האמיתיות – אלו שיקבעו את יציבות האזור – רק מתחיל. מול ישראל עומדת משימה מורכבת בהרבה מהפצצות: לתחזק, לעגן ולבסס שגרה של אכיפה, תוך ניהול מערכת יחסים עולמית שתמשיך לגבות את ההרתעה.
ודווקא בזה, המערכה הדיפלומטית, נראה שביצועינו טעוני שיפור.
המשטר האיראני לא נפל (עדיין), לא שינה את עורו, ולא זנח את חלומותיו הגרעיניים. הוא ספג מכה, אך לא מכה מוחצת. כמות האורניום המועשר שנותרה ויכולות טכנולוגיות מתקדמות – כולם ממשיכים להתקיים. מבחינה אסטרטגית, ישראל נמצאת עכשיו בשלב שבו האתגר המרכזי הוא למנוע את השיקום האיראני מבלי להיגרר למלחמה חוזרת. אנחנו עדיין נלחמים באיראן, שפועלת במלוא כוחה בשביל לחדש היכולות הצבאיות והגרעיניות שלה. פשוט המערכה עברה למישור הדיפלומטי.
אחת המשימות המרכזיות היא עיצוב מנגנון אכיפה אפקטיבי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמתין שבע שנים לדו"ח סוכנות האנרגיה האטומית כדי להבין שאיראן חצתה שוב קו אדום. יש לבנות מנגנון מודיעיני, דיפלומטי וצבאי שמאפשר תגובה מהירה, כזו שגם תזכה ללגיטימציה בינלאומית. זהו חלון הזדמנויות נדיר: ממשל אמריקאי אוהד, דעת קהל עולמית סולדת מאיראן, והרתעה טרייה – כל אלה יכולים לשמש כבסיס לבניית הסכמה רחבה לאכיפה אגרסיבית.
בממד התודעתי, ישראל הצליחה להשיג הישג עצום: העולם ראה אותה לא ככובשת או תגובתית, אלא כיוזמת, ממוקדת, ומוסרית. בניגוד לאיראן, לא תקפנו אזרחים (אם כי אזרחים נפגעו), לא ניסינו לכבוש – פגענו בדיוק היכן שצריך כדי למנוע נשק גרעיני ממי שמאיים על קיומנו. זהו נרטיב שיש לשמר, לשחזר, ולבסס. חשוב להמשיך לתקשר את המסר הזה לבעלות הברית, למעצמות הספקניות ולמדינות האזור שמתלבטות לגבי עתידן הגרעיני.
גם הזירה האזורית משתנה: סעודיה, מצרים, טורקיה ואיחוד האמירויות – כולן עוקבות אחרי ההתפתחויות ומבינות שאיראן נחלשה. זהו זמן אידיאלי לבנות קואליציה של מדינות מתונות, בעלות אינטרס משותף: למנוע את חזרתה של איראן למסלול נשק גרעיני ולשמר יציבות אזורית. קואליציה כזו, שכוללת שיתופי פעולה מודיעיניים, טכנולוגיים ודיפלומטיים, תוכל לשמש גם כעוגן במקרה של שינוי מדיניות בוושינגטון או החלשות הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה ישראלית חד-צדדית.
ישראל צריכה לגבש מדיניות ארוכת טווח שתאפשר לשמר את כושר הפעולה הצבאי, להרחיב את השותפות עם ארה"ב, ולהבטיח מוכנות לעימותים עתידיים. זה כולל שיפור ההגנה האווירית, הרחבת מערך המודיעין, והשקעה ביכולות אסטרטגיות – אך גם חיזוק החוסן הלאומי, הכלכלה והלכידות הפנימית. ישראל חזקה לא רק בטילים – אלא גם באמונה בצדקת דרכה וביכולת לתחזק חברה יציבה תחת איום מתמיד.
האתגר הגדול ביותר כעת הוא לא להרדם. הצלחה צבאית מיידית לעיתים מטשטשת את הצורך האסטרטגי ארוך הטווח. איראן, כמו כל אויב חכם, תלמד, תתאים את עצמה ותנסה לחזור לזירה – אם לא היום, אז בעוד שנה או שלוש. אסור לאפשר זאת. הכוח הישראלי חייב להפוך לשגרה מדינית. הכוח חייב להיתרגם למדיניות.
במובן זה, אולי הסוגיה הקריטית ביותר היא גיבוש דוקטרינת אכיפה חדשה מול איראן – כזו שאינה מותנית באירועים חריגים, אלא מבוססת על מנגנון תגובה לגיטימי ויעיל. דוקטרינה כזו תאפשר לישראל לפעול בעתיד גם ללא צורך באירוע תקשורתי ענק, ובכך לשמר הרתעה מבלי להיגרר למלחמה כוללת.
לסיכום, המבצע מול איראן היה הצלחה צבאית אדירה. אך הוא רק פרק ראשון במערכה חדשה. המשטר בטהראן לא נעלם, השאיפות הגרעיניות לא נמוגו, והשחקנים באזור עדיין שומרים על קלפים. כדי לנצח באמת – ישראל צריכה לעבור סופית מתגובתיות ליוזמה. לא רק לפעול – אלא לעצב את המציאות, להוביל, ולא לאפשר לאויב לחזור לזירה. זוהי המשימה האמיתית של השנים הקרובות.
ומה לגבי היכולת הגרעינית של איראן? ההערכה של גורמי המודיעין כרגע היא שהיכולת נפגעה, אך לא חוסלה, ותוך כשנה-שנתיים איראן תוכל לחזור להעשיר אורניום.
ואת זה, יש למנוע.
יש לצאת מההנחה הבסיסית -שכרגע אירן החלה במירוץ מואץ לפצצה. לאור זאת אם אני לי מי לי. לא טראמפ ולא חסדי שמיים וניסים יעמדו לעזרתנו. על סמך הנחה זו יש לדאוג שכל מה שנותר שם יגיע לכאן כמו הארכיון.