"מכונת ההשפעה הימנית-רפובליקנית ממנפת את הרצח של צ'ארלי קירק".
"הציתו את בית מושל פנסילבניה הדמוקרט ובעלה של ננסי פלוסי הדמוקרטית הותקף על ידי ימני מוסת – לא שמעתי רפובליקנים מגנים את זה".
אם אתם מזדהים עם האמירות האלה, הפוסט הזה הוא בשבילכם. יש סיכוי לא רע שראיתם כמה סרטונים של קירק והרגשתם מזועזעים. יש סיכוי טוב יותר שלא ראיתם אף סרטון, ואתם פשוט יודעים שהוא היה גזען, אנטישמי, מיזוגן ושונא להט"ב.
אני לא הולך לשכנע אתכם. אני פשוט רוצה לספר לכם מי היה צ'ארלי קירק באופן אובייקטיבי, ואחר כך מי הוא היה עבור הרפובליקנים.
צ'ארלי קירק היה סמל.
צ'ארלי קירק היה סמל ליזמות האמריקאית. האירגון שהוא הקים בגיל 18, Turning Point USA, בשנת 2012, הקים מועדונים בכ-3,500 בתי ספר וקמפוסים. עד שנת 2024, היו חברים בו כ-650,000 סטודנטים והעסיק כ-500 אנשים.
בשנת 2012, כשהוא הוקם, תקציב האירגון היה 78,890 דולרים.
12 שנה לאחר מכן, היה מדובר כבר על אירגון של 85 מליון דולר.
רוב ההכנסות היו מתרומות, כשבסה"כ יותר מחצי מליון אמריקאים תרמו לאירגון. חלק מההכנסות היו ממכירה של כרטיסים לאירועים, מכירת מרצ'נדייז ועוד.
יותר מכל – צ'ארלי קירק לא היה פוליטיקאי. הוא לא השתייך ל-"מועדון פוליטיקה מלוכלך" – הוא פשוט דיבר עם אנשים. האירגון שלו היה ההגדרה המושלמת של grass root organization – אירגון שצומח מלמטה.
מעבר לכך, צ'ארלי קירק נתפס כאיש משפחה. משהו שאנחנו, בערב ראש השנה, אחד החגים הכי משפחתיים (יחד עם פסח), אמורים להבין את משמעותו.
צ'ארלי קירק דיבר בשמם של הרבה מאוד אמריקאים. הוא היה נוצרי מאמין אדוק, אבל לא היה להצדיק את דרך החיים שלו, הדוגלת בחופש בחירה וצדק, באמצעות דת – אלא באמצעות הגות מודרנית. הרבה פעמים הוא אמר דברים כגון "אני לא מסכים עם אורח החיים שלך, אבל אני מכבד אותך". מה יותר לגיטימי מזה?
צ'ארלי קירק היה גם אימפריית מדיה. הסרטונים שלו הגיעו למיליארדי צפיות. התוכנית שלו, The Charlie Kirk Show, ששודרה כל יום, הגיעה לממוצע של כ-650 אלף הורדות ביום.
עבור הימין האמריקאי – הרצח של צ'ארלי קירק זהה לרצח של מרטין לותר קינג. עבור חלקים מהימין האמריקאי – הרצח של קירק העלה אותו לדרגת קדוש מעונה.
אריקה קירק, בסרטון המצורף, אומרת עם דמעות שהיא סולחת לרוצח בעלה. האמונה שלה דורשת ממנה לעשות זאת. אבל עבור עשרות מליוני אמריקאים – הם אולי יסלחו, אבל בטוח לא ישכחו, ובשנת הבחירות המתקרבת – המפלגה הרפובליקנית צפויה להגיע לניצחון שלא היה כמוהו כבר הרבה זמן.
הרצח לכשעצמו היה נוראי. קירק נרצח בשידור חי, בצורה מאוד גרפית. אבל מה שגרם להעצמה של האירוע, זה עשרות אלפי תגובות ברשתות החברתיות, שצהלו מהרצח, והזמינו רציחות נוספות: "בבקשה שטראמפ יהיה הבא בתור", או "אני רוצה עכשיו את שפירו", או סתם "יופי. הגיע לו".
לא היה מדובר בדוגמית קטנה של קיצונים. מדובר בעשרות אלפי פוסטים שהציפו את הרשתות, של אנשים פשוטים, הבייס של המפלגה הדמוקרטית.
הפוסטים האלה הפכו את הסופה לצונמי. הם אלה שהפכו שוק מרצח נתעב של דמות כמו צ'ארלי, לזעם ציבורי, במלוא מובן המילה. הם גם גרמו להמון דמוקרטים להצהיר שהם יותר לא משתייכים לדמוקרטים, ועוברים צד, למפלגה הרפובליקנית.
כאשר אתם אומרים "צ'ארלי קירק היה מיזוגן, שונא להט"ב, אנטישמי וגזען", אפשר להתווכח על זה. אפשר להוכיח שהוא לא היה כזה. זה לא מסובך – מספיק להקשיב לדברים שהוא אמר.
אבל כאשר אתם כותבים "מי הוא בכלל צ'ארלי קירק", זה מראה על חוסר הבנה של דמותו והשפעתו, או לכל הפחות – על בורות וחוסר רצון להקשיב ולהבין.