במאי 1983 התגייס משה תמם לצה”ל, בהיותו בן 18. בינואר 1984 הועלה לדרגת רב”ט. ביום 6 באוגוסט 1984 יצא משה לחופשה לביתו, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, ובשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד ירד מהאוטובוס ועקבותיו נעלמו.

כעבור ארבעה ימים – בי”ב באב תשמ”ד (10.8.1984), נמצאה גופתו וסימני חבלה בראשו. בחזהו היה נקב של כדור חודר. חקירת המשטרה הצבאית וכוחות-הביטחון העלתה שמשה נחטף ונרצח בידי מחבלים תושבי המדינה מבקה-אל-גרביה. בן 19 היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.

מירי רגב צודקת. אין שום סיבה בעולם למה גליה ואלי תמם, הורי החייל משה תמם ז”ל, יממנו הצגה על חיי המחבל שרצח את בנם. זה לא מוסרי לדרוש זאת מהם, וכל מי שדורש מהם לעשות זאת לא מבין את עמוק השכול והכאב של גליה ואלי תמם.

על מה המהומה?

תיאטרון אל מידאן הוא תיאטרון ערבי אשר פועל בחיפה משנת 1994. התיאטרון הוקם על ידי שולמית אלוני, בסיוע ראש עיריית חיפה לשעבר, עמרם מצנע. לתיאטרון שני אולמות – האחד בן 292 מושבים והשני בן 112 מושבים.

בשנת 2014 העלה התיאטרון הצגה בשם “הזמן המקביל”, אשר מבוססת על סיפורו של המחבל וליד דקה, חבר ומפקד החולייה שחטפה ורצחה את החייל משה תמם ז”ל ב-1984. ההצגה עלתה ביום האסיר הפלסטיני ועוררה את כעס משפחת החייל, לאחר שצפו בה כ-900 תלמידי י”א וי”ב. בעקבות פניית המשפחה, עיריית חיפה החליטה (05 במאי, 2015) להקפיא את העברת הכספים מהעירייה לתיאטרון, עד השלמת בדיקת הועדה המיוחדת שהיא מינתה.

ועדה בראשות ד”ר חיים פרלוק המליצה על הקפאת העברת הכספים לתיאטרון אל מידאן, ושרת התרבות, מירי רגב, הודיעה השבוע (16 ביוני, 2015) כי תממש את המלצת הועדה.

במילים אחרות, תיאטרון אל מידאן לא מקבל יותר תקציבים מעיריית חיפה וממשרד התרבות.

אמני ישראל רבים כועסים על החלטת השרה. אהוד קנולר, גילה אלמגור, איתי טיראן ולאורה ריבלין הם רק חלק מהאמנים שהביעו התנגדות נמרצת להחלטתה של מירי רגב. מעניין שהם עוררו את המהומה רק לאחר שהשרה החליטה על הסרת התמיכה הכספית, ולא כאשר עיריית חיפה הסירה את תמיכתה – חודש וחצי לפני השרה. אולי זה קשור לזה שראש עיריית חיפה, יונה יהב, הוא ח”כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה ויושב-ראש לשעבר של שדולת התרבות ואילו מירי רגב היא ח”כית מטעם הליכוד.

האם המדינה אמורה לממן כל תרבות?

אני סבור שזה לא תפקידה של המדינה לממן תרבות באופן ישיר. אדם שבוחר לראות הצגה בתיאטרון הבימה בשעות הערב, צריך לעשות זאת על חשבונו – בדיוק כמו שאדם שבוחר לראות סרט בסינמה סיטי בשעות הערב, עושה זאת על חשבונו.

שליטת המדינה בתכנים פוגעת בדמוקרטיה. כאשר המדינה מממנת תרבות, היא יכולה לבחור איזו תרבות היא מממנת ואיזו תרבות היא לא מממנת. על ידי כך, באופן מעשה, המדינה יכולה לפגוע בהפצה של רעיונות שראשי המדינה לא מסכימים איתם.

פגיעה בחופש הביטוי

כפי שאמרה השרה מירי רגב, לא מדובר פה על פגיעה בחופש הביטוי. אף אחד לא אסר על הצגת ההצגה המדוברת. אסור לאסור הצגות במדינה דמוקרטית – וטוב שהמדינה לא עושה כך. מדובר על “חופש המימון”, כפי שהשרה הגדירה. מדינה לא אמורה לממן הצגה על מחבל שרצח את אחד מחייליה.

אם אף אחד לא אסר על הצגת ההצגה, למה אהוד קנולר, גילה אלמגור, איתי טיראן ולאורה ריבלין טוענים שמדובר כאן על פגיעה בחופש הביטוי? התשובה לכך היא פשוטה – אמני ישראל חושבים שללא מימון הפעילות השוטפת שלהם על ידי המדינה, אזרחי ישראל לא יצרכו את תרבותם.

האם תרבות יכולה להתקיים ללא תמיכתה של המדינה?

האם מדינת ישראל מסבסדת את ייס פלנט וסינמה סיטי? לא, ועדיין המוני ישראלים נוהרים לראות סרטים. אביב גפן, שלמה ארצי, מוש בן ארי ואברהם טל מקבלים את הכסף שלהם ישירות מהאנשים אשר מעריכים את כישרונם – ללא התערבות ומימון המדינה.

יחד עם זאת, קשה מאוד להקים תשתיות בתחום התיאטרון. המדינה לא אמורה להתנער לגמרי מתחום התרבות – היא אמורה לפעול ליצירת תשתיות התרבות. טוב שהמדינה עזרה להקים את תיאטרון אל מידאן, אבל לאחר הקמתו עליה היה להפסיק לממנו. אם ההצגות שלו יהיו טובות ויהיה להן ביקוש – הצופים ישלמו עבור צפיה בהצגות, בדיוק כפי שהם משלמים עבור הופעות מוזיקה.

על אמני ישראל מוטלת החובה להפסיק לינוק משד תקציב התרבות, פעולה אשר יוצרת תלות בלתי נסבלת של התרבות בהחלטות של פוליטיקאים – טובות או רעות ככל שיהיו. רק ככה אמני ישראל יוכלו לקבל עצמאות מלאה להביע דעות ורעיונות משלל צבעי המפה הפוליטית, ללא פחד שהדבר יפגע בקיום התרבות בישראל.