תנו לי להגיד כמה מילים על לוח החופשים שלנו. אתחיל מזה שאני בת לשני מורים, ויכול להיות שהם לא יסכימו איתי. אבל אני כבר אימא במשרה חלקית, ישראלית, עובדת, ציונית, מה שבא לכם – אבל אני חושבת שהמדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית כי מערכת החינוך שלנו לא שלמה עם עצמה.

האמת, שהייתי צריכה אולי להתחיל אפילו מזה שאני חושבת שהמורים בישראל אינם מתוגמלים כראוי. ואל תטיחו בי את ניצולי השואה והרופאים, כבודם במקומID-100177626.jpgם מונח, ואולי אפילו אתייחס אליהם ביום אחר. המורה הממוצע מגיע הבייתה, פותח מחברות, מבחנים, כותב שאלות, מתגבר את תבניות השיעורים שלו משנים קודמות בהתאם לרמת הכיתה הנוכחית שלו, מתקשר למורים, עונה לטלפונים של הורים שחושבים שהמורה עובד אצלם ולא במשרד החינוך, דורשים העלאת מגנים, העלאת ציוני בחנים, או סתם בא להם להוציא קיטור על המורה שהעציב את הזהב הטהור שיש לו בבית, שתמיד בלי יוצא מן הכלל מכין את שיעורי הבית. “אני מכירה את הבן שלי, הוא לא ישקר”. ואצל הרבה מהמורים הצעירים כל זה מתחיל בכלל אחרי המשרה השנייה שלהם בתור אימא ואבא, אחרי 8 בערב.

בינינו – חרא של עבודה. חרא של מציאות. אבל אלה שבחרו בה מתוך כבוד לרעיון החינוך, מוצאים את הרגעים היפים בהם, מחנכים את הילדים למשהו מעבר למספרים ועובדות היסטוריות ואין גאים מהם כאשר הם שומעים על הצלחותיהם של תלמידיהם אחרי מערכת החינוך. גם אלה שנפלו לתוך ההוראה מפאת נסיבות אלו ואחרות יכולים להשיג את הסיפוק הזה מעבודתם, זה רק עניין של רצון. תאמינו או לא, רוב המורים הם כאלה. אנחנו שומעים וקוראים (ומזדעזעים כמובן) מהבודדים, הקיצוניים: “בבית ספר של הבן שלי יש מורה שהיא ככה וככה וככה. ולכן ככה נראה הבית ספר”. הסקה מדעית לשמה.

מגיע לכל האנשים האלה, שלוקחים את אחריות חינוך ילדינו, לא לחיות משכר מינמום של עובד מפעל. אני לא חושבת שפקיד ממשלתי צריך להרוויח יותר ממורה במשרה מלאה. אולי הם גם יהיו פחות ציניים אם לא ייאלצו לקחת עוד משרות מעבר, כדי להתפרנס בכבוד.

ואחרי כתב ההגנה הארוך הזה, הנה למה התכנסנו:

בחשבון פשוט, ללא התייחסות כמעט לשבתות, הנה מספר ימי החופשה המקסימלי בשנה לילדי ישראל, שיחיו:

• ראש השנה: 3
  יום כיפור: 2
  סוכות: 10 (מינימום שבת אחת)
  חנוכה: 8 (מינימום שבת אחת)
  פורים: 2
  פסח: 17 (מינימום 2 שבתות)
  עצמאות: 1
  ל”ג בעומר: 1 (אם יתמזל מזלינו)
  שבועות: 3
  החופש הגדול: יסודי – 61. תיכון – 71. (כ-9 שבתות)
  לא פחות מ-100 ימי חופשה לתלמידים. התנודה היא של עד 10 ימים לכאן ולכאן.

כלומר למורי ישראל מגיע 100 ימי חופש בשנה, כאשר לשאר אזרחי ישראל הממוצע הוא 14. אני לא מחשיבה את ימי המחלה, כי המספר זהה לאלה ולאלה.

גם התלמידים צריכים להתאוורר. גם המורים. אבל 100 יום בשנה?

אבל נניח ל-100 היום האלה, לפני שיעשו עלי עליהום ארגון המורים וההסתדרות (והוריי שלי, אופס…)

אני רוצה להציע משהו יעיל. פשוט. אזרחי, ישראלי, יהודי, ורק ממש ממש ממש טיפה, תסלחו לי על הביטוי, הגיוני.

למה שלא נתחיל מזה שבמדינת היהודים, שכל האירועים שלה הולכים לפי הלוח העברי, אפשר גם לנהל את משרד החינוך לפי אותו הלוח?

ואז נגיד, במקום לדעת שמתחילים ללמוד ב-1.9, נתחיל ללמוד ב-א’ אלול? או שמה, הלוח השנה העברי זו מילה גסה מדי לגימנסיה בהרצליה? ובמקום לטרטר את הילדים קדימה ואחורה, לתת שיעורים שאף אחד לא יזכור לעשות ורק יבאס להם את החופשות, לתת להם את כל תשרי להנות ממנו? לאלה שצריכים, לעזור להורים בהכנות לחג. לאלה שלא – לאפשר יציאה ממושכת יותר לחופשה בחו”ל.

אופציה אחרת היא להפך, ללמוד עד אלול, או אמצע אב (לתת לחרדים יותר להנות מהים לפני א’ אלול), ואז לקחת את החופש הגדול עד סוף סוכות? ומה זה ייתן? ההורים העובדים יפסיקו לבזבז מחצית משכורת על בייביסיטר. עזבו קייטנה – אין קייטנות למרווחים הקטנים המעצבנים האלה בין חגי תשרי. בייביסטר! אבל במקום בייביסטר לאוגוסט שלם, רק לכמה ימים בין החגים. לפני החגים קייטנה (ועל מחיריה בפוסט נפרד). פורמלית – המורים קיבלו את החודשיים חופש שהם כל כך דורשים שיהיה שלהם. אבל גם ההורים קיבלו בחזרה את 14 ימי החופשה המסכנים שיש להם בשנה. אמהות יוכלו יותר בקלות למצוא עבודה, כי המעביד יידע שהוא לאו דווקא חייב לאבד אותה לכל אוגוסט. הרווחנו גם חופשות במזג אויר יותר נורמלי.

כמה הרווחנו? 15 ימי חופש שהילדים כעת יהיו עסוקים, לא ברחוב, אולי אפילו יילמדו משהו, עם פחות תסכול. אלו הם עדיין 72 ימי חופש גדול.

מה הפסדנו? לא מעט, לומר את האמת. ההכנה לחגים בכיתות, במיוחד ביסודי שבו רק לומדים מהם חגים אלה. זה יכול לעבור לקייטנות (בקייטנות נעסוק באמת בפעם אחרת… שם התסכול רב יותר). המורות המסכנות צריכות לעמול בחופשתן לקראת החגים? ובכן, לפחות לכן יש את החופשה בשביל זה. אימהות אחרות עושות את זה במקביל לעבודתן.

אחרים יאמרו – ללמוד וללמד בכיתות עם 40 איש בחודש יולי זוהי בקשה מוגזמת מדי. ובכן – אני כבר לא מכירה בי”ס שאינו ממוזג (או לפחות בי”ס שכל התקציבים מגיעים לקופת הבי”ס ולא לחשבון המנהל/ת).

איזה עוד תירוץ, חוץ מחוסר הרצון מלהיפרד עם עוד 15 ימי חופשה שנגזרו על ההורים, וניתנו במתנה למורים, יכול להיות מלא להזיז את החופש הגדול חודש קדימה?

אתם יודעים מה? עזבו להזיז אותו קדימה. תשאירו אותו בערך איפה שהוא, אבל תתחילו את הלימודים ב-א’ אלול. חודש שלם הילדים ילמדו, ויקבלו קצת יותר בסיס לפני שכמות האוכל בבטן תדחוף החוצה את הידע שנצבר במוח.

שורה תחתונה – פתרונות יש. הגיוניים לא פחות מאלה שהוצגו כאן. צריך רק רצון. ומי ירצה להכעיס כמעט 90 אלף מורים למיניהם (נתוני 2005), וחלילה גם לפגוע בחופש של עצמך? אגב, מה עושה מערכת החינוך עצמה בחופש הגדול?

תמונות באדיבות imagerymajestic, stockimages, AmbroFreeDigitalPhotos.net