חילקו את פולין, אז למה לא את אוקראינה?

ב-1939, נציגי גרמניה הנאצית וברית המועצות נפגשו במוסקבה וחילקו ביניהן בנונשלנטיות את מזרח אירופה. להסכם זה, הנקרה "ריבנטרופ-מולוטוב" היו שני חלקים – אחד גלוי, אחד סודי. כי אין כמו לחלק במחשכים מדינות ריבוניות תוך העמדת פנים של חתימה על הסכמי סחר.

החלק הגלוי היה סטנדרטי להפליא: "אנחנו מוכרים לכם ציוד, אתם מוכרים לנו חומרי גלם", והסכם צבאי חביב – "לא נתקוף זה את זה במשך 10 שנים, בסדר?" בינתיים, בנספחים הסודיים, הם שיחקו ריסק עם מדינות אמיתיות: לטביה, ליטא, אסטוניה, מולדובה ופינלנד לברית המועצות; פולין נחצתה כמו עוגת יום הולדת. אף אחד לא טרח לשאול את הלטבים, האסטונים או המולדובים מה דעתם על הסיפוח הקרב. למה שישאלו? המעצמות הגדולות יודעות הכי טוב, נכון?

קפיצה קדימה ל-2025. שחקנים שונים, אותו משחק. בארמונות המפוארים של ריאד, דיפלומטים אמריקאים ורוסים מחליטים על גורלה של אוקראינה בזמן שזלנסקי לומד על עתיד מדינתו מדיווחי החדשות. טראמפ, בתצוגת העידון הדיפלומטי האופיינית שלו, מאשים את אוקראינה בהתחלת מלחמה שהחלה כשטנקים רוסיים חצו את גבולותיה. כי כנראה, הגנה על ריבונות נחשבת עכשיו לפרובוקציה.

ההקבלות כל כך ברורות שהן כמעט בנאליות. ב-1939, ברית המועצות דרשה שטח פיני מ"סיבות ביטחוניות" סביב לנינגרד. היום, פוטין רוצה שטח אוקראיני בשביל "ערבויות ביטחוניות" מפני נאט"ו. הסובייטים רצו ממשלת בובות בהלסינקי; פוטין חולם על בחירת נשיא פרו-רוסי צייתן בקייב. חלק מהדברים לא משתנים – רק המפה והתפריט בשולחן המשא ומתן.

קוראים לזה ריאלפוליטיק – האמנות המתוחכמת של דחיפת מדינות קטנות מתחת לרכבת בשם "יציבות". המגנים על ריאלפוליטיק יגידו שככה העולם עובד, תמיד עבד.

אבל הנה האמת הלא נוחה: הריאלפוליטיק של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב לא מנע את מלחמת העולם השנייה – הוא הבטיח אותה. הוויתורים הכפויים של פינלנד לא סיפקו את התיאבון הסובייטי – הם רק גרמו להם להיות רעבים יותר. ה"פרגמטיסטים" של היום נראים קצרי ראייה באותה מידה, מוכרים את הריבונות האוקראינית תמורת אשליית שלום בזמן שרחפנים רוסיים עדיין מזמזמים מעל קייב.

אבל אולי ההקבלה המגעילה ביותר היא ההתעלמות מרצון האנשים שאת חייהם הם מחלקים. המעצמות הגדולות מחלקות מדינות כמו פיצה בסניף המקומי של דומינוס, ואז מופתעות כשהאנשים שאת חייהם הן מוכרות מסרבים לשתף פעולה. טראמפ טוען שהוא "יכול היה לעשות עסקה עבור אוקראינה שהייתה נותנת להם כמעט את כל השטח", כאילו שטח לאומי הוא שבבי פוקר בקזינו. בינתיים, ערי אוקראינה בוערות, ומגיניה מתים – לא בשביל איזו מחווה דיפלומטית גדולה, אלא בשביל הזכות הפשוטה להתקיים בלי לבקש רשות ממוסקבה או מוושינגטון.

ברית המועצות הכחישה את קיומם של הפרוטוקולים הסודיים עד 1989, כשגורבצ'וב סוף סוף הודה במה שכולם ידעו. המשא ומתן של היום אולי פחות סודי, אבל לא פחות מדיר. מאה שונה, אותו בוז לריבונות לאומית. אבל הי, לפחות מגישים קפה יותר טוב בריאד מאשר במוסקבה ב-1939.

רוצים לדעת איך הסיפור הזה נגמר? תשאלו את הפינים. הם בחרו להילחם במקום להיכנע. המחיר היה אכזרי – 10% משטחם ומאה אלף חיילים מתים מתוך 3.7 מליון תושבים, כמעט 3% מכלל האוכלוסיה) – אבל הם שמרו על עצמאותם. אוקראינה ניצבת בפני אותה בחירה היום, בזמן שדיפלומטים בריאד משחקים שחמט עם עתידה. ההיסטוריה אולי מתחרזת, אבל היא עדיין נכתבת בדם – גם על ידי הדיפלומטים האמריקנים ורוסים בחליפות, וגם על ידי האוקראינים שמסרבים להפוך לכלי המשחק שלהם.