לפני מספר שבועות מותק ביקשה יפה שאלך להפגנה שהתברכה בכינויה “הפגנת ה300,000”. סירבתי, כי לא הזדהתי עם המחאה. אני פשוט לא רוצה שמדינת ישראל תהפוך למדינה קומוניסטית, וזו בעצם המהות של הצדק החברתי אותו דורשים חלק גדול מהמפגינים. דורשים מבלי להבין בעצם מה הם דורשים.

ביום שישי הזה, בעודנו צועדים בקניון גבעתיים, מותק שאלה האם בא לי ללכת להפגנת המיליון. לא יכולתי לסרב גם הפעם, ולכן התנאתי את זה בכך שאני מכין בעצמי את השלטים. מותק בלעה את הצפרדע ובשבילה זה קשה במיוחד, כי לפעמים אני עושה לה פאדיחות. נכנסנו לאופיס דיפו, קנינו שני פוליגלים (15 ש”ח כל אחד), דבק סלוטייפ (כזה שהופך “לא לא לא” ל-“מממ מממ מממ”, 30 ש”ח – כי השקעתי) וטושים (26 ש”ח). סך הכל נזקים: 86 ש”ח. חזרנו הביתה וגייסתי את המטאטא הביתי לתפקיד נושא השלט.

חשבתי על שני סלוגנים – הראשון הוא הסלוגן של האתר הזה, “לא לשוויון, כן לשוויון הזדמנויות”. לאחר מאמצים לא מעטים נבחר גם הסלוגן השני –  “להגביר את התחרות במשק, כי גם אני רוצה הזדמנות להיות טייקון”. הכנתי צוואה, ביטוח בריאות, ביקשתי ממותק לעזור לי להכין את השלטים (זה לא באמת הכתב שלי, נראה לכם שיש לי כתב כזה יפה?) ויצאנו להפגין. להלן התוצאה (כן, אני יודע שאני נראה חננה, אני לא באמת חננה. טוב, אולי קצת).

הציפיות שלי היו שמישהו ידקור אותי, יסקלו אותי באבנים או במינימום של המינימום אני אספוג מטר של עגבניות רקובות וביצים סרוחות.

טעיתי.

כשיצאנו מהבית, נתקלנו בהמוני ילדים ליד בית הכנסת השכונתי. כשהם ראו אותנו, הם מיד התחילו לשיר בקולי קולות “העם דורש צדק חברתי”. אחת הנערות אף הגדילה ראש ושאלה מה זה “לא לשיווק”. נאלצתי להסביר לה שכתוב שם “שוויון” ולא “שיווק”. זה בהחלט בישר את הבאות. הם לא הבינו את משמעות השלט, אבל שרו בקולי קולות. נו טוב.

כשהגענו לתחנה, קו 61 כבר עמד שם והיה מפוצץ עד אפס מקום. האנשים ראו שאני מחזיק שלט ומיד אימצו אותו, מבלי לקרוא מה כתוב בו. מהרגע שעלינו על האוטובוס ועד שהגענו לרכבת מרכז, הייתי מעוך על הדלת, אך דווקא לשלט היה מאוד מרווח כי נוסעי האוטובוס שמרו עליו כאילו היה דגל המדינה. אני רוצה להדגיש – מכיוון שהשלט הוחזק הפוך, אף אחד מנוסעי האוטובוס לא קרא את הסלוגנים ורק אישה אחת שאלה מה כתוב בו. יכולתי לכתוב “העם דורש חדק צרפתי” והתגובה הייתה זהה. לאנשים פשוט לא היה אכפת מה היה כתוב בשלט. העיקר שיש שלט.

ירדנו מהאוטובוס והשתלבנו בנהר האנשים שזרם מכל כיוון לעבר כיכר המדינה. להפתעתי, התגובות לשלט היו נלהבות. צילמו אותו לפחות כמה עשרות פעמים, ומספר אנשים באו להגיד לי “כל הכבוד על השלט”. לא לתגובה הזאת ציפיתי. האומנם נשארו במדינה אנשים שלא רק משננים סיסמאות, אלא גם חושבים בצורה עצמאית? נראה שכן, וזאת הייתה הרגשה טובה להיתקל בהם.

המשכנו ללכת והמשכתי לקבל מבטים. המבטים התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: אלה שחייכו ורצו לצלם ואלה שפשוט הסתכלו והמשיכו ללכת. בקבוצה השלישית נתקלתי רק בכיכר המדינה, אבל על זה בהמשך.

ככל שהתקרבנו לכיכר המדינה, כך היה עמוס יותר וכמות האנשים שצילמו אותי עם השלט הלכה וגדלה. אי אפשר היה להתעלם ממני, ממותק ומהמטאטא. סובבתי את השלט כל כמה שניות כדי לאפשר לאנשים להעיף מבט בשני צדיו. המשכתי לקבל את המחמאות, אך לאט לאט התחלתי לקבל סוג חדש של מבטים – מבטי בוז. ציפיתי לזה. חיכיתי לעגבניה. So far, so good.

כשהגענו לכיכר, היא כבר הייתה עמוסה בעשרות אלפי אנשים. פילסנו את דרכנו למרכז העניינים וראינו איך כמות האנשים הולכת וגדלה. ואז הגיע העימות הראשון.

להגיד לכם את האמת, אין לי מושג מי אלה היו. בני נוער שלבשו מדים כחולים. אולי הנוער העובד והלומד ואולי הצופים, אני לא יודע. מה שאני כן יודע הוא שהם קלטו את השלט הזה, התחילו להצביע עליו, פנו לכיווני והתחילו לצעוק משהו שלא האמנתי שאני אשמע בחיים שלי: “לא לשוויון הזדמנויות, כן לשוויון”. היה ממש רועש והתעלמתי מהם. הם צעקו כמה דקות, ראו שאני לא משתף איתם פעולה וחזרו לצעוק “העם דורש צדק חברתי”, תוך כדי שהם מאבדים בי עניין. מיציתי את אותו המקום והמשכתי הלאה.

לאחר כעשרים מטרים עצרתי שוב. התגובות היו מעורבות. איש אחד אמר לי שזה השלט הכי טוב בכיכר. איש אחר הסתכל עליי במבט רצחני, ומותק ניסתה לגרור אותי משם, אבל אז הגיע איזה בחור מאחורה, ושאל אותי:
“תגיד, אתה לא מתבייש?”

אמרתי לו שאני לא מתבייש ושאלתי למה אני צריך להתבייש. הוא שאל אותי, “איך יכול להיות שאתה נגד שוויון?”. עניתי שאני בעד שוויון הזדמנויות, אבל לא כולנו שווים. הוא נהיה קצת יותר תוקפני ושאל אותי האם אני מאמין שבני אדם נולדים שונים. אמרתי לו שכן, בני אדם נולדים שונים. הוא היה מאוד מופתע לשמוע את זה, ושאל אותי האם הייתי בפולין. הסברתי לו שלא, כי להורים שלי לא היה כסף לשלוח אותי לפולין. חשבתי שהוא הולך להשוות אותי לנאצי במשפט הבא (זה מאוד פופולרי בימינו להשוות לנאצי כל אדם שלא חושב שכולנו שיכפולים אחד של השני). לפתע, איש מבוגר שעמד לידי פנה אל האיש הצעיר, שאגב לבש כולו אדום, כולל כובע מצחיק (גם אדום), אמר: “אתה לא רואה את הציור? אתה רוצה שוויון כמו שהיה בברית המועצות, שלכולם אין כלום? הוא רוצה שוויון הזדמנויות! מה לא ברור?”, ועל זה הקומוניסט באדום צעק בהתלהמות: “האם אתה חושב שמישהו משכונת התקווה יכול להיות רופא?”. האיש המבוגר שאל בפליאה, “למה לא?”, ואני הסברתי לו שהוא מסתכל על מהנדס גרעין שגדל בקרית שמונה. הקומוניסט הוציא סיגריה והתחיל לצעוק בקולי קולות שהוא רוצה צדק חברתי. מיציתי גם את הנקודה הזאת והמשכתי הלאה.

תוך כדי שאני עובר בקהל (כשהמטרה היא לחשוף כמה שיותר אנשים לשלט שלי ואולי גם קצת לחפש צרות), קיבלתי תגובות מאוד מקוטבות. היו הרבה אנשים שצילמו את השלט והתלהבו והיו לא מעט שנעצו בי מבטי שנאה. אני חושב שהשלט השיג את מטרתו. לדעתי, כל מי שנעץ בי מבטי שנאה עשה זאת כי הוא לא קרא מעבר ל-“לא לשוויון”, או קרא רק את “רוצה הזדמנות להיות טייקון”. הם לא הבינו שגם להם מגיעה הזדמנות להיות עשיר ושאם נגביר את התחרות במשק, כולנו נרוויח מכך.

בנתיים יו”ר התאחדות הסטודנטים המשיך להלהיב את הקהל כמו אחרון הפוליטיקאים והקהל כמובן צעק באקסטזה שהוא דורש צדק חברתי. אני תוהה כמה אנשים מהקהל עצרו לחשוב מה זה הצדק החברתי שהם דורשים. הרי סיסמאות זה מה שתופס, לא? לכתוב משפט ארוך על שלט זה לא פופולרי, כי מסרים ארוכים פשוט לא נקלטים. אולי העם לא רוצה לחשוב, העם רוצה דם. העם רוצה את דמו של בנימין נתניהו (אגב, אני לא ממצביעי ליכוד, למי שחשב אחרת – לפחות לא כרגע), והעם רוצה הרבה דברים, מבלי להבין מה זה ידרוש ממנו. העם לא מבין שכל הדרישות, משמעותן העלאת מיסים. אי אפשר לדרוש הורדת מע”מ מצד אחד, מה שיזרים פחות כסף לקופת המדינה, ובו-זמנית לדרוש חינוך חובה חינם מגיל חצי שנה. אין דבר כזה חינם. מישהו יצטרך לשלם לגננות האלה, והמישהו הזה הוא משלם המיסים, רק שהכסף הזה יעבור בדרך לגננות דרך מנגנון מסועף של פקידים, אשר גם יקחו חלק ממנו – כי גם להם יש ילדים להאכיל. אבל על זה מאוחר יותר.

בכל מקרה, אני רוצה להגיד תודה למי שהגיע עד לכאן וקרא הכל. האתר הזה, hazir.co.il חדש לגמרי, אבל אני מרגיש שיש צורך באנשים שיסבירו שווקא הקפיטליזם זאת השיטה הכלכלית הצודקת, ולא קומוניזם. אני אנסה להסביר את זה בסדרת בלוגים וכתבות, וכל מה שאני רוצה בתמורה שתשתפו את הפוסט הזה בפייסבוק.

שיהיה לכולנו שבוע טוב ומחאה אינטליגנטית,

שלכם,

– החזיר הקפיטליסטי.