החזיר הקפיטליסטי נסע לגיברלטר מטעם העבודה שלו. שורות אלה נכתבות בזמן שהותי בגיברלטר, לאחר יומיים בהם לא הספקתי לראות יותר מדי מהנוף של גיברלטר, אבל כן הספקתי לבקר בעיר השכנה, בצד הספרדי של הגבול – לה ליניה (La Linea). בחלק מהכתבה אני מתבסס על כתבה אחרת שקראתי בדר ספיגל (קישור), ואילו כל השאר הן החוויות והתובנות שלי.

לה ליניה

הקונטרסט בין שתי הערים חד יותר מהקונטרסט בין דימונה ותל אביב, ויסלחו לי תושבי דימונה. כבר ביציאה מלה ליניה נתקלים בשורה של חנויות. מה שנראה בהתחלה כמרכז קניות, מהר מאוד מתברר כשתי שורות של כ-20 חנויות, ברובן מסעדות לאוכל מהיר, פאב, חנות בגדים למידות גדולות וכמה חברות השכרת רכבים – מקומות לתיירים מזדמנים בצד הספרדי של הגבול. ההמשך של השורה, הצד הקרוב יותר של לה ליניה, אפילו לא בנוי – רק שלדים מתכתיים בהם אולי יום אחד יופיעו חנויות. השלדים יוצרים תחושה מוזרה של בית קברות לדינוזאורים. תושבי לה ליניה לא מסתירים את מה שהם מרגישים כלפי הגיברלטרים, וכתובת זו רוססה בין החנויות שלא נולדו:

האבטלה בלה ליניה עומדת על כ-40%. רק לשם השוואה, הממוצע האירופאי הוא כ-10% ובגרמניה האבטלה קצת יותר גבוהה מ-6%. העיריה לא הצליחה לשלם תשע מתוך שמונה המשכורות האחרונות. ביתה של ראש העיר, בת 33, היה תחת מצור והמכונית של מזכירתה נשרפה על ידי מתפרעים.

ההיסטוריה של לה ליניה מזכירה בזעיר ענפין את ההסטוריה של ברית המועצות. עד אמצע שנות התשעים העיר הדרומית הייתה ידועה בתור “עיר ללא חוק”. סוחרי סמים ומבריחים עשו את הונם ללא מפריע, עד שב-1995 הגיעו לשלטון השמרנים מ”מפלגת העם”. אומנם השקט חזר לרחובות, אבל המחיר שהתושבים עמדו לשלם היה מאוד גבוה. כמות המועסקים בעיריה הוכפלה – עשרות נוספות של שוטרים, 24 עורכי דין, שמונה פסיכולוגים, יועצים יקרים וסתם חברים נאמנים – כולם מצאו עבודה בעיריה החדשה. על פי חלק מרישומי העיריה, חלק מהמועסקים החדשים הרוויחו כ-90 אלף יורו בשנה בעבודתם בעיריה – כעבודה משנית. בתוך 15 שנים, חוב העיריה גדל פי יותר ממאה.

העיר נשדדה לאור יום.

מספר ימים לפני שראש העיריה נכנסה לתפקיד, הפקידים שרפו משאיות רבות של מסמכים. החוב של העיריה היה עצום: 120 מליון יורו לחברות פרטיות, 45 מליון יורו דו”חות שלא שולמו ו-39 מליון יורו לביטוח לאומי – תשלומים סוציאליים שלא שולמו. בעיר של 65,000 אנשים קיים חוב של כ-3,000 יורו לאדם, הגבוה ביותר אחרי מדריד.

מה גרם לזה? חלק מהתשובה תמונה בהלוואות שחולקו כאילו אין מחר. כולם חשבו שהם יכולים להיות בעלי בתים – והוציאו יותר כסף ממה שיכלו להרוויח. הם לא הסתפקו בכך, וגם קנו ריהוט תואם. כמו כן, מדובר על חוסר השכלה בשכבות החלשות – ל-85% מהמובטלים הצעירים אין הכשרה מקצועית כלשהי, לשליש מהמובטלים אין תעודת בגרות והמעסיק הכי גדול, העיריה, לא משלמת משכורות. לה ליניה מזכירה לי את המגזר הציבורי המנופח של מדינות סוציול-דמוקרטיות רבות, ובינהן ישראל, רק שבישראל עדיין יש כסף לשלם על המגזר הציבורי הבזבזן והמונופוליסטי.

בלה ליניה תעשיית ההברחות פורחת. הרבה מהספרדים עוברים לגיברלטר השכנה, קונים סיגריות בזול ומעבירים אותן לצד הספרדי. אבל מה אפשר לצפות מאנשי העיר בה אין בתי חרושת, מלונות על חוף ים ואטרקציות לתיירים?

רוב המועסקים על ידי העיריה עובדים רק מספר שעות ביום ואינם פופולריים בקרב שאר התושבים. לדוגמא, עובדי הסניף המקומי של הביטוח הלאומי שאוכלים ארוחת צהריים במסעדת מאכלי ים בשעה שלוש אחר הצהרים, לאחר יום עבודה, מקבלים לא מעט מבטים זועפים מהמלצר המקומי. “הם לא מרימים אצבע לאחר שתיים בצהריים”, הוא אומר, “זאת ספרד”.

רק בקושי הצליחו בלה ליניה לארגן את חגיגות חג הפסחא – מתוך 111 שוטרים העובדים בעיר, 52 היו בחופש מחלה בשבוע הראשון של החג, כמחצית מכל כוח השיטור בעיר.

גיברלטר

השכנה של לה ליניה, גיברלטר, היא למעשה מושבה בריטית שנהנית מעצמאות כמעט בכל התחומים. בריטניה אחראית על ביטחון, קשרי חוץ יציבות פיננסית וביטחון פנים. בגיברלטר גרים כ-30,000 אנשים והיא נהנית מצמיחה שנתית של 6% ונמצאת בין המקומות המובילים של יצירת ערך לתושב. שדרות וינסטון צ’רצ’יל חוצה את שדה התעופה של גיברלטר בה מועסקים כ-10,000 ספרדים אשר חוצים את הגבול כל יום. אחד מהם הוא ניצב במשטרת לה ליניה, אשר משלים הכנסה על ידי גינון בביתו של רופא בצדו השני של הגבול. רוב הספרדים העובדים כאן מקבלים שכר של כ-8 יורו בשעה.