להלן ציטוט מקבוצת פייסבוק של אחת מקבוצות פעילי מפלגת העבודה:

אנו מזמינים ומזמינות אתכם לדרוש איתנו ייצוג נשים שיוויוני ברשימה.
על המפלגה להוכיח ששוויון הוא לא רק ערך לנופף בו מול הפרדה באוטובוסים וחלום רחוק שיש לשאוף אליו. יש לנו את הכלים להבטיח רשימה שוויונית לכנסת כאן ועכשיו ואסור לנו לפספס את ההזדמנות.
ב-30 באוקטובר תתכנס ועידת המפלגה לקבוע את תקנון הבחירות המקדימות. אנו פועלים/ות להבטחת ייצוג של 40%.

כאורה, יוזמה מבורכת. באמת תמיד צרם לי שאין מספיק נשים בפוליטיקה הישראלית. אף פעם לא הבנתי למה זה – למה בפוליטיקה הישראלית אין 50% נשים. למה אין 50% חברות כנסת, למה אין 50% ראשי ערים? למה בכל קבוצה פוליטית בפייסבוק יש רוב גברי ברור, אלא אם כן מדובר מראש על קבוצה פמיניסטית? אף פעם לא מצאתי תשובה ברורה לכך. אני יכול להבין שלפני שניים-שלושה עשורים השוביניזם שלט בשיח הציבורי, אבל היום, כאשר נשיא מדינת ישראל נכנס לכלא על אונס, כאשר פוליטיקאים עפים (בצדק!) על ימין ועל שמאל על הטרדה מינית, כאשר בכל פינה במקום עבודה מופיע תקנון למניעת הטרדה מינית, בעידן בו ישנן סדנאות אין ספור להעצמה נשית – אין כבר צורך לדבר על שוביניזם כתופעה חברתית. היום שוביניזם זה היוצא מהכלל, כמו גזענות, נגע שמגונה על ידי כל אדם סביר ואין לו מקום בחברה תקינה.

אז למה מתייחסים לנשים כמוגבלות? למה קמה קבוצה של נשים וגברים שרוצה לשריין אחוז מסויים ממקומות לנשים? האם נשים מוגבלות? האם הן חלשות יותר? או כמו שאחד מחברי הקבוצה אמר, “פחות משכנעות”?

אם הייתי אישה, הייתי מתעצבן על הקבוצה הזאת. לדעתי, אישה יכולה לעמוד בזכות עצמה ואינה צריכה שישריינו לה מקום. אישה חזקה תצליח בפוליטיקה לא פחות מגבר חזק. הרי בדמוקרטיה זה מאוד פשוט – מי שיותר אנשים מצביעים עבורו, נבחר. הרוב קובע, כל עוד לא נפגעות הזכויות הבסיסיות של המיעוט – ובאופן די אירוני, הרוב במדינת ישראל הוא הנשים, לא הגברים.

שלי יחימוביץ’ גברה על שני גברים חזקים בתחרות על הנהגה של מפלגת העבודה – עמיר פרץ ויצחק בוז’י הרצוג. האם היא נבחרה כתוצאה מכך שמישהו קבע שבלפחות 40% מהזמן תהיה אישה יו”ר מפלגת עבודה? לא, היא נבחרה כי היא הייתה טובה יותר, משכנעת יותר, ברורה יותר, בחרה את אנשי המטה הנכונים וגרמה לכך שיותר מתפקדי מפלגת העבודה יצביעו עבורה. היא השתתפה במשחק הדמוקרטי – וניצחה.

לא ברור לי כיצד מתקיימת קבוצה שמקדמת את היוזמה בה משריינים 40% למגדר מסויים. הרי יכול להיות מצב שאישה תקבל 1000 קולות, גבר יקבל 500 קולות ועדיין יכנס במקום האישה כי אין 40% גברים שקיבלו מספיק קולות. איך דמוקרטיה יכולה להתמודד עם מצב בו 500 קולות גוברים על 1000 קולות? זאת אינה דמוקרטיה, זאת דיקטטורה שמתחזה לדמוקרטיה. במילון שלי, בדמוקרטיה הרוב קובע.

תארו לעצמכם מצב אבסורדי אחר – חוקק חוק שמחייב שלפחות 40% מהחוקים המוצעים בכל יום יעברו. ביום א’ הציעו 9 חוקים, מתוכם רק שלושה עברו. נגד החוק העשירי שהוצע הצביעו 100 חברי כנסת ובעד הצביעו שניים – והוא עדיין יעבור בגלל “מכסת החוקים שצריכים לעבור”. שני אנשים גברו על מאה. למה זה לא נשמע לכם הגיוני ושריון מקומות לגברים כן?

אז למה בכל זאת? למה פחות נשים בוחרות בדרך הזאת, של הפוליטיקה? אני לא מתיימר לענות על השאלה הזאת, אינני סוציולוג. אני כן מאמין שאם קיימת קבוצה שרוצה לעודד יותר נשים לבחור בקריירה פוליטית ולהשפיע, היא צריכה לפעול בנושא – אבל לא על ידי תיעדופן של נשים על פני הגברים, אלא על ידי חינוכן שגם הן יכולות להשפיע וכל מה שצריך זה להתעניין, לרצות, לקום ולעשות.

הגיע הזמן שכולנו נפסיק להסתכל מה יש או אין לאדם בין הרגליים, כי מה שקובע בסופו של דבר זה מה שיש או אין לו בין האזניים.