אני מפחד. לא עליי. אני מפחד על הילדים שלי.

היום נרצח יורי וולקוב, על ידי רוחב קטנוע. נדקר בלב, כי העז להתווכח עם רוכב הקטנוע שכמעט דרס אותו ואישתו. לפני שבועיים רוכב אופנוע בן 36 תקף אדם אחר בכביש באמצעות קסדה, וגרם לו לדימום מוחי. זכור לי היטב גם המקרה בו רותם זיסק, עבריין מורשע עם 21 עבירות תנועה (כולל נהיגה בשכרות), סטה מהנתיב והרג את אוליבר, תינוק בן שנה וחצי. כשפרסמתי ב-4 ליולי 2021 פוסט בו קראתי לו רוצח, זכיתי למבול של קללות מחבריו.

מסתובבים ביננו אנשים עם *עשרות* הרשעות – תנועה, אלימות – והם לא בכלא. הם לא משתקמים – עובדה, יש להם עשרות הרשעות. עשרות הרשעות במערכת המשפט הישראלית, זה מאות מקרי אלימות שלא דווחו/טופלו.

והם מסתובבים חופשי. בתי המשפט לא כולאים אותם לתקופות ארוכות. הם לא עושים את עבודתם בלהגן על האזרחים הנורמטיביים.

יש לנו בעיה חמורה בבתי המשפט. במבחן התוצאה, מערכת המשפט שלנו לא מרחיקה את העבריינים מהמרחב הציבורי ומאנשים נורמטיביים.

זאת לא בעיה רק של מערכת המשפט. זאת גם בעיה של מערכת הכליאה, וכמובן גם של המשטרה.

אולי אנחנו באמת צריכים איזה בן גביר כשר לביטחון הפנים. מישהו שלא יפחד לזעזע את המערכת. אולי יחד איתו גם יחוקקו חוקי מינימום למאסר על עבירות חוזרות. אולי יחד איתו גם יבנו מערכת בקרה על שופטים שמרחמים על העבריינים ופוגעים בכך באנשים כמו אוליבר בן השנה וחצי ויורו וולקוב בן ה-52, עובד בחדר מיון באיכילוב.

כי דבר אחד בטוח – אם נמשיך ללמד עבריינים שזה משתלם להיות עבריין, הם ילמדו זאת. הם כבר למדו זאת, וללא ענישה חמורה עם עונשי מאסר ארוכים, עם תנאים מינימליים בלבד בבתי סוהר – כמות העבריינים רק תלך ותגדל.

אני לא רוצה להיות הבא בתור, ומפחד להשאיר את ילדיי יתומים. אני מפחד פחד מוות שהילדים שלי עלולים להיות הבאים בתור.

אני מפחד עליהם. אני מפחד שהם יגדלו בחברה אלימה, שמקדשת אלימות. אני מפחד שהם יהיו קורבן לאלימות, אלימות בכביש, אלימות ברחוב, אלימות בבית הספר.

אני מפחד.