כשמדברים על קרוספיט, לרוב פונים לאנשים שכבר עוסקים בספורט, אנשים פעילים שרק צריכים להחליט האם הם רוצים ללכת היום לחדר כושר, קרוספיט, קבוצת הריצה שלהם או אימון ג’ודו. הכתבה הזאת לא מיועדת להם. הכתבה הזאת מיועדת לאלה שלא מצליחים להחליט בין אוכל מול העיתון, אוכל מול הטלויזיה או להזמין מגש פיצה וללכת לישון. הכתבה הזאת מיועדת לבטטות כורסה. כמוני.

או יותר נכון, כמו שהייתי פעם, לפני כשנה וחצי. לפני שנה וחצי התחלתי להתכונן למרוץ נייקי בעקבות שינויים שידעתי שאני צריך לעשות בחיי. אפס כושר, כ-30 קילוגרמים עודפים, מתנשף בעליה במדרגות, לא מסוגל לרוץ יותר מ-300 מטרים ומתנשף באופן כבד כבר לאחר 200. אלי בסקין מודל 2011. אני. הייתי מתבייש להסתכל על עצמי במראה והמחשבה על ללכת לים גרמה לחרדה קשה.

ואז, משהו השתנה. לכל אחד יש מאורע משנה בחייו, מאורע שהוא יכול לחלק את החיים שלו ל-“לפני” ו-“אחרי”. לי זה קרה על ספסל ברמת גן. לאנשים אחרים זה יכל לקרות מול הטלויזיה או במיון. מאורע שגורם לבן אדם להבין שיותר הוא לא יכול להמשיך כמו שהוא, שהוא חייב להשתנות. הדבר החיובי בליפול נמוך וחזק הוא שמשם אפשר רק לעלות. זה מה שניסיתי לעשות.

נרשמתי למירוץ הלילה של נייקי 2012 (10 ק”מ) והולמס פלייס עזריאלי בתל אביב. התחלתי להתאמן בריצה – כל יומיים הגדלתי את המרחק שאני רץ על ההליכון בעוד 200 מטרים. בשלב מסוים, עברתי לריצה בחוץ וכשלושה שבועות לפני המירוץ, נפצעתי. דלקת בגיד. כאבי תופת, במיוחד באמצע הריצה ובסופה. בדיוק כשהגעתי למצב שאני יכול לרוץ 5 ק”מ רצוף ונפח האימון שלי היה 7 ק”מ, נאלצתי להפסיק. אבל דבר אחד ידעתי – את המירוץ הזה אני מסיים, גם אני אני הולך לזחול בו. בסוף זה באמת מה שקרה – סיימתי את עשרת הקילומטרים של המירוץ בשעה ועשרים דקות. זמן נוראי, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהשלמתי 10 ק”מ. כמה דקות לאחר שחציתי את קו הסיום, פרצתי בבכי. הדמעות זלגו מעיניי ולא היה אף אחד לידי, לשאול לשלומי, לחבק. בכיתי בגלל השימחה, בכיתי בגלל ההישג ובכיתי בגלל שהייתי הכי לבד בעולם, מוקף באלפי אנשים שרצו איתי רק לפני מספר דקות.

המשכתי עם חדר הכושר. 3 פעמים בשבוע. זה לא היה מתוך כיף, זה היה מתוך הכרח. לא אהבתי את זה. הצוות היה נהדר, מצד אחד – מצד שני מעולם לא יצאתי מאזור הנוחות שלי. מעולם לא הצטרפתי לסדנת בטן וביקשתי את עזרת הצוות רק כ-3 פעמים בכל השנה. רק פעמיים בשנה הזאת מישהו פנה אליי מיוזמתו כדי להראות איך לעשות נכון תרגיל מסוים.

לקראת סוף השנה בהולמס פלייס תהיתי האם להמשיך עם חדר כושר או לא. קיבלתי 3 חודשים חינם מחדר כושר אחר (הם שלחו לי הודעות ספאם וזאת הפשרה שהגענו אליה). באותו זמן, מישהי גררה אותי לקרוספיט. התנגדתי, בהתחלה. מאוד. זה נראה מפחיד. זה היה מחוץ לאיזור הנוחות שלי. לקח לי 2-3 חודשים עד שהסכמתי ללכת לאימון נסיון.

הגעתי לבוקס של אורן שניידר, Tel Aviv – White City. מי שלא היה בבוקס של קרוספיט (ככה קוראים למקום בו עושים קרוספיט, בוקס), לא יכול להבין את החוויה. לא מדובר במקום סטרילי ומצוחצח כמו הולמס פלייס או שאר חדרי הכושר אליהם הייתי רשום כל חיי (ממוצע של 3 ביקורים בשנה בכל אחד מהם). מדובר במרתף ענק עם המון מקום לעשות בו מתח, מזרונים קשיחים, מוטות אולימפיים (barbell), חבלי קפיצה וקטלבלס. לא היה שום מכשיר שהיה בחדר כושר או שהזכיר משהו שראיתי בהולמס פלייס עזריאלי.

האימון הראשון היה זוועתי. אורך האימון הוא שעה ולאחר כ-20 דקות הייתי גמור. התנשפתי כאילו כרגע רצתי 5 ק”מ ואז אורן אמר שהחימום נגמר ואפשר להגיע ל-WOD עצמו. “ברצינות?”, חשבתי לעצמי, “זה היה חימום?” WOD זה בעצם Workout Of the Day, זה אימון שמשתנה כל יום. למעשה, כשמגיעים לאימון, לא יודעים מה הולך להיות בו. בסוף האימון ישבתי עם אורן והוא הרכיב לי תפריט אוכל בתזונת פליאו (טוב, כמעט פליאו).

את תרגילי האימון אפשר לחלק לארבע קבוצות עיקריות. מדובר על חלוקה שאני עשיתי בשבילי והיא לא חלוקה רישמית של קרוספיט:

תרגילי גמישות: אלה הם תרגילים שאמורים לפתח גמישות, בעיקר ברגליים עבור תרגילים כמו סקוואט וכתפיים/מרפקים/ידיים, בעיקר עבור תרגילים עם ברבל (barbell).
תרגילי משקל גוף: תרגילים כמו סקוואט בלי משקל, מתח, קפיצות על קופסא (בוקס ג’אמפ), כפיפות בטן (sit-ups, לא הגרסה המקוצרת של חדר כושר, אלה מעבר משכיבה לישיבה מלאה), שכיבות סמיכה, ברפיז (יימח שמם) ועוד.
תרגילי אירובי: התרגילים האלה בעיקר כוללים ריצות קצרות והרבה קפיצות כפולות עם חבל (דאבל אנדר – קפיצות בהן החבל עובר פעמיים מתחת לרגליים ולא פעם אחת, כמו בקפיצה רגילה).
תרגילי כוח: בעצם מדובר על תרגילים שלקוחים מהרמות משקל אולימפיות, כגון סקוואט, קלין, סנאץ’, דדליפט ועוד.
בכל אחד מהאימונים יש את תרגילי הגמישות (זה לרוב החימום) ותרגילים מתוך שתיים משלושת הקבוצות הנ”ל.

מה שיפה בקרוספיט הוא שכל תרגיל הוא מטרה בשם עצמו. ישנו סט רחב של תרגילים שיש להם שמות ובעזרת התרגילים האלה ניתן למדוד את ההתקדמות לאורך זמן. למשל, יש את פראן:

פראן
עושים 21 תר’אסטרז (thursters) עם מוט 43 קילו (ת’ראסטר זה תרגיל בו יושבים בסקוואט עם המוט על הכתפיים ואז קמים תוך כדי דחיפה של המוט מעל הראש) ואחרכך 21 מתח. לאחר מכן עושים 15 ת’ראסטרז ו-15 מתח. לאחר מכן 9 ת’ראסטרז ו-9 מתח וסיימת את האימון. מדובר על אחד האימונים האינטנסיביים שאני מכיר והזמן שלוקח להשלימו הוא בין 2.5 דקות לספורטאי עלית עד 15 דקות למי שיחסית חדש לקרוספיט.

עשרת הסיבות בגללן אני עושה קרוספיט

1. הסיבה שהתכנסנו כאן היום היא כדי שאספר לכם מה קרוספיט עשה לי תוך חצי שנה:
   התמכרתי לספורט. לא כזה שרואים בטלויזיה, כזה שעושים. אני מתעורר כל בוקר והמחשבה הראשונה שלי היא, “האם אני מרגיש מספיק טוב כדי לעשות אימון גם היום?”
2. באופן אבסולוטי, לא הורדתי הרבה משקל. למעשה, הורדתי כ-8 קילו בחצי שנה האחרונה, אבל מה שהשתנה באופן קיצוני זה הרכב הגוף – אחוזי השומן שלי ירדו באופן דרסטי ומסת שריר עלתה באופן משמעותי. על זה יעיד ההישג הבא:
3. ב-21 ליוני עשיתי את המתח הראשון שלי בחיים. בטטות כורסה, אתם לא תאמינו איזו תחושה נהדרת זאת. הספורטאים שבינכם גם כנראה לא יבינו, אבל מה שמעניין זה הנתון הבא – חודשיים וחצי לאחר מכן, הגעתי למצב שאני עושה 9-10 מתח, עם שומן עודף של כ-15 קילו עליי!
4. העזתי להסתובב עם חולצה ללא שרוולים. פתאום נהיו לי שרירים בידיים ופתאום הרגשתי שאני יכול להסתובב עם חולצה ללא שרוולים!
5. הביטחון העצמי שלי עלה פלאים. מספיק כדי שאלך לים מדי פעם ואוריד חולצה. רובכם לא תבינו, רק בטטות הכורסה אולי יצליחו להבין את גודל ההישג הזה.
6. בדיקות דם: אתמול (בראשון לאוקטובר, 2013), עשיתי בדיקות דם. הפלא ופלא – בדיקות הדם שהיו לא תקינות אצלי שנים, כגון ALT שמצביע על כבד שומני, פתאום היו בסדר גמור! הכולסטרול ירד מ-217 ל-199, ALT ירד מ-47 ל-29 (הנורמה היא בין 0 ל-37) ולמעשה כל התוצאות שלי (חוץ מחומצת פוליאו שחזרה קצת נמוכה, 4.3, כאשר הנורמה היא בין 5.4 לבין 25), תקינות לחלוטין – וזה עוד כאשר אני במשקל עודף של 15 קילו. תארו לעצמכם מה יהיה כאשר אוריד גם אותם.
7. הבנתי שאני יכול להצליח גם באתגרים פיזיים ויותר חשוב – למדתי את המגבלות שלי. בקרוספיט, ברגע שאתה עושה תנועה לא נכונה, מיד יגידו לך את זה, בין אם זה המתאמנים שלידך או מעבר השני של הבוקס, או המאמן. מדובר על ספורט שהוא מאוד באווירה של קבוצה, למרות שהעבודה נעשית מול עצמך.
8. הכרתי המון אנשים נפלאים, אנשים שחוץ מקרוספיט בחיים לא הייתה לי גישה אליהם. קרוספיט זה לא רק אימון, זאת מסגרת חברתית (White City, אוהב את כולכם!!!)
9. למדתי להקשיב לגוף שלי. למדתי מתי הוא רעב, מתי הוא צמא, מתי הוא צריך לנוח ומתי הוא צריך להתאמן. למדתי את המגבלות שלו, היתרונות והחסרונות, ויותר חשוב – הבנתי שהגוף שלי הוא מכונה שצריך לעבוד עליה ולהקדיש לה זמן, במיוחד אם אני רוצה להיות פעיל פיזית גם בסוף חיי.
10. הדבר הכי חשוב שלמדתי בקרוספיט הוא שאני בן אדם, ובתור בן אדם – אני יכול להצליח בכל מה שאני רוצה, רק צריך הרבה כוח רצון, סביבת עבודה נכונה וכיפית וחברים תומכים. לקרוספיט לא באים כדי לפתח שרירים, זה תופעת לוואי. לקרוספיט באים כדי להתפתח כבני אדם, וזה כולל לא רק את עשרת מרכיבי הכושר, אלא גם את כל מרכיבי הנשמה.

אז, בטטות כורסה, קומו. תשנו את החיים שלכם. תעשו משהו בשביל עצמכם, כי תחושת ההישג היא דבר נהדר, ובקרוספיט – יש הישג בכל יום.