בחודשים האחרונים התפתח אצלי חלום. בחלום הזה יש לי שטח, עליו אני בונה סדנא לעיבוד עץ, בה אני יוצר יש מאין. אחד הדברים הראשונים שאני רוצה ליצור זה שולחן אוכל גדול, לסלון של בית. אני רואה המון סרטונים על איך לבנות כל מני סוגים של שולחנות, וקורא הרבה חומר על סוגי עץ וסוגי הכלים הנדרשים לבניה של שולחן ראוי.

שולחן ראוי? כזה שיחזיק מעמד עשרות רבות של שנים. משהו מסיבי ועם אופי, שלא ניתן להתעלם מקיומו. כזה שילדיי ונכדיי, כשיראו את השולחן הרבה אחרי שאלך, יגעו בו, ויזכרו בי.

בזמן האחרון אני מתחיל להבין שזה הגיע כנראה מסבא שלי. סבא שלי היה איש של ידיים – ידע לעבוד עם עץ ועם מתכת. אני זוכר, שכשגרנו ביחד באשקלון, הוא סגר בעצמו מרפסת פתוחה, והפך אותה לסדנא בה הוא בנה דברים. לא עבר הרבה זמן, והוא קיבל צו הריסה למרפסת. היא לא תאמה לנוף ונבנתה ללא האישורים המתאימים. הוא לא נתן לאף אחד לפרק אותה. פירק אותה בעדינות, באהבה. כמו שמלווים אישה אהובה בדרכה האחרונה.

סבא שלי לא היה דברן גדול ומעולם לא חלק רגשות. אני רק עכשיו מתחיל להבין אותו, את הבן אדם שהיה. כנראה שלא פשוט לעבור מלחמת העולם השניה כשריונר, בגיל 17.

באשקלון הוא גם בנה ספסל עץ ושם אותו בחוץ. אני זוכר את הספסל הזה היטב. כולם ישבו עליו, וגם סבא שלי אהב לשבת עליו ולהרהר. כנראה שהירהורים על ספסל שאתה בנית, שונים מהירהורים סתם ככה.

יום אחד אני אבנה ספסל ואשב עליו, אגע בו ואזכר בכל אותם האנשים שפגשתי ואינם, ושלא פגשתי ואינם. אשב, ואהרהר עליהם.

אבל זה רק אחרי שאבנה את השולחן.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.