היי סבא,

עוד לא עברו 24 שעות מאז שהלכת ואני כבר מתגעגע. סבלת בזמן האחרון ואני מתנחם בזה שעכשיו אתה כבר לא סובל.

אני חייב לך כל כך הרבה. אני חייב לך מהרגע שבו נולדתי, כי נולדתי בתת משקל והרופאים לא היו אופטימיים, הם לא חשבו שאשרוד וכאשר האחות אמרה לך את זה, התפרצת עליה שלא תעז לדבר ככה. תמיד נתת כוחות לאנשים מסביב. אני מקווה שלפחות את זה ירשתי ממך.

בכיתה ו’ נסעת איתי כל שבוע למכון ויצמן לשיעורי מתמטיקה. אני זוכר כמה קשה היה לך, כמה התנשפת בהליכה שלנו – וזה היה כבר לפני 20 שנה! ההשקעה וההקרבה שלך למעני היו כל כך אדירים.

סבא שלי, אני כל כך אוהב אותך. אני כותב את זה כי חשוב לי לתעד את מה שקרה. בזמן שהבנות שלך והנכדים שלך הם תיעוד לחייך, מה שאני כותב זה תיעוד לרגעים האחרונים שלך. מעולם לא סיפרתי לך על נועה וכל כך חבל לי. כל כך חבל לי שלא דיברנו מספיק. לא אהבת לדבר הרבה, תמיד היית איש של מעשים. תמיד ידעת מה הדבר הנכון שצריך לעשות ופשוט קמת ועשית אותו.

מהרגע שהביאו אותך לטיפול נמרץ במחלקה נוירוכירורגית בבילינסון ביום רביעי, לא יכולת לדבר. חלק מהזמן אפילו לא ידענו האם אתה באמת איתנו. אני זוכר שהגעתי ביום ראשון לאישפוזך וניסיתי להיות כל כך חזק בשביל כולם שם ואז לאחר חצי שעה יצאתי, ברחתי למסדרון צדדי ופשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי. נשארתי לישון באותו לילה על ספה בבית החולים כי רציתי שתרגיש שאני קרוב והבטחתי לסבתא שאהיה שם, לידך.

בבוקר של יום חמישי, כשנכנסתי אליך בשעה 11, בהתחלה גם קצת בכיתי, אבל ממש קצת, כי על ידי הדוגמא האישית שנתת לי, יש להתחיל במעשים. אז התחלתי. אמרתי לך שקודם כל אני יודע שאתה שומע אותי. בטח היה לך נורא בודד שם, בפנים. לא יכולת להזיז ידיים ורגליים, לא יכולת להזיז עיניים אפילו, אבל אמרתי לך – אני יודע שאתה שומע אותי. אני יודע שמפחיד לך ושאתה לא צריך לדאוג ושהכל בסדר אצל סבתא. ידעתי שאתה שומע אותי כי הזלת דמעה, מהעין השמאלית שלך. מעולם לא ראיתי אותך בוכה, עד אז.

אבל לא היה לנו זמן לסנטימנטים, סבא. היינו צריכים לעבוד כדי להוציא אותך מהמצב הזה. היה לך שטף דם במוח והיינו צריכים לתת למוח שלך כלים להתמודד עם זה. אז דיברתי אליך ואז ביקשתי ממך דבר פשוט – שתעצום את העיניים שלך שהיו פקוחות מעט, ואז המתנתי. לאחר 10 שניות, עשית את זה!!! התעודדתי! זה היה פשוט מדהים! הייתי כל כך שמח והמשכנו הלאה – ביקשתי שתפקח אותן. שוב לקח לך זמן להגיב, אבל עשית גם את זה! ואז ביקשתי שתסתכל עליי, כי לפני כן הסתכלת על איזשהי נקודה למעלה – ואז עשית גם את זה! שמחתי, כל כך כל כך שמחתי! ביקשתי שתזיז את הלשון והזזת אותה, ממש קצת, אבל הזזת! בשלב הזה עברנו לכתף, אבל אני לא בטוח שהתחלת לעשות את זה והביקור החל להיגמר – אז נתתי לך לנוח כי עבדת מאוד מאוד קשה.

בביקור השני המשכת להגיב. פחות טוב, אבל המשכת והסברתי לכולם מה עשינו ביחד ואמרתי שצריכים להמשיך עם זה. היית גיבור, כמו שהיית במלחמה הארורה, זאת שלקחה את רוב משפחתך, זאת שסיימת בטנק השלישי כי השניים הראשונים ספגו פגיעה ישירה ובקושי הצלחת להימלט משני טנקים בוערים.

ואז, יום למחרת, ביום שישי, כבר כמעט לא הגבת. היית מאוד עייף, אולי אפילו מחוסר הכרה, אבל לא הגבת.

ובשבת, איכזבתי אותך. לא הגעתי לבקר אותך כי חשבתי שיש לנו עוד זמן. כמה טעיתי… אמא סיפרה לי שהיית בהכרה ושאפילו הצלחת להזיז את היד. כל כך שמחתי.

ואז הגיעה השיחה, ב00:57 ביום ראשון, שאתה לא מרגיש טוב ושנגיע. תפסתי מונית והסברתי לנהג שאין לנו זמן ושהוא חייב לנסוע מהר. הוא באמת נסע מהר. רצתי בבית חולים אליך, רצתי כי לא רציתי ולא יכולתי לפספס שום רגע ואז הגעתי לטיפול נמרץ ורציתי לראות אותך, אבל האחות אמרה שאחכה לרופא ואז הבנתי שמאוחר מדי. שאלתי האם אתה חי והאחותה אמרה שהיא מצטערת. בנתיים הגיע הרופא. הייתי שם לבד, רק אני עם עצמי, לבד לגמרי. אף אחד עוד לא הגיע ואז הרופא היה צריך לרוץ להציל ילד בן 16 במצב אנוש. ביקשתי להיכנס, לראות אותך. נתנו לי. עמדתי מולך ובכיתי. אמרתי לך שאני מאוד אוהב אותך ואמרתי לך שאנחנו עוד ניפגש יום אחד והבטחתי לך שלבן שלי יקראו בשם שיהיה קרוב לשם שלך כי הוא דם מדמך, בשר מבשרך.

ואז הגיעה סופי ונתנאל. ואז גם אמא ואבא. חיכיתי שהם יגיעו והרופא לא היה שם. אמרתי להם. סיפרתי להם שאתה כבר לא שם וסופי יחד עם אמא בכו מאוד. הייתי צריך להיות חזק, סבא, כמו שאתה היית, כמו שלימדת אותי. טיפלתי בכל הניירת. טיפלתי בסידורי הלוויה שלך. טיפלתי בהכל, אתה כנראה היית גאה בי, וביקשתי מאנשי בית העלמין להיות עדינים איתך כשמניחים את הגוף שלך במקומו האחרון ואפילו החזקתי את האלונקה שלך בדרכך האחרונה. היית כבד, אבל אני חזק, סבא, החזקתי אותך. הלוואי שיכולתי להחזיק אותך חזק יותר, סבא שלי…

והנה אני יושב פה וכותב עליך ומתפרק. השעון שלך, זה שנוצר לפני שנולדתי, הוא עליי. ביקשתי רשות מסבתא. הוא תמיד יהיה עליי ואני אסובב את הקפיץ כל בוקר כדי שהשעון הזה ימשיך לספור את הזמן. הוא חם, השעון שלך. אני אצלם לך אותו, סבא, כדי שתראה איך הוא נראה עליי. אני מקווה שיום אחד השעון הזה יעבור לנכד הבכור שלי. זאת יכולה להיות מסורת נהדרת.

וסבא, אני אספר לך עוד משהו. לפני הלוויה, התיישבה יונה על התריסים בחדר השינה של ההורים שלי. אמא שלי קראה לי ובאתי וראיתי אותה. היא ממש ישבה בין שני התריסים, לא זזה, במשך דקה ארוכה. סבא, אתה מכיר אותי, אתה יודע כמה אני סקפטי, אבל התזמון ביחד עם הסמליות וההתנהגות הכה מוזרה של יונה – והיא גם נראיתה זהובה כזאת! אני לא יודע אם זה אתה עכשיו מתעופף כמו יונה – וכמה זה סימלי עם הקעקוע שלך של הנשר והקעקוע שלי של הסנונית, או שאתה שלחת אותה, אבל סבא, ראינו את זה והבנו את זה.