בשנות ה-20 לחיי, רציתי להקים גורד שחקים בצורת אנדרטת “כובשי החלל” בישראל. אני זוכר כמה האנדרטה הזו הרשימה אותי בתור ילד, ורציתי לשכפל אותה. אבל יותר מכל, רציתי מבנה גדול וייחודי שיהיה קשור בשמי, כדי שכאשר אמות, אנשים יוכלו להסתכל על גורד השחקים, שיעמוד בטח לפחות 100 שנה אחרי מותי, ולהגיד, “וואו, איזה גבר היה האלי בסקין הזה”.

• 

• 

מאז השתנו מספר דברים, והבנתי שגם גורד השחקים הוא בן חלוף. הבנה הזאת הכניסה אותי לחרדה קיומית עמוקה, כי לא הצלחתי לענות לשאלה מאוד בסיסית – “למען מה אני חי?”. פסלתי לא מעט רעיונות, על רקע מאוד ברור – הם לא נשארים הרבה זמן אחרי מותי. התחבטתי בשאלה הזאת המון זמן, עד שמצאתי תשובה שמספקת אותי.

התשובה שמצאתי היא שהדבר היחידי שנשמר לאורך זמן אחרי שבן אדם מת, הוא סט הערכים שהוא הצליח להעביר לסביבתו, כל אחד והסביבה שלו. אלה יכולים להיות ילדיו או חבריו. אלה יכולים להיות קוראיו או עוקביו או מעריציו. אנשים אחרים, בקיצר.

התשובה הזאת סיפקה אותי לא רק בגלל שהיא נתנה לי תשובה לשאלת “למען מה אני חי?” (הפצת הערכים לפיהם אני חי ברשות הרבים), אלא גם תשובה לשאלה נוספת – “איך ראוי שאני אחיה?”. ראוי שאחיה בצורה כזאת, שהסביבה שלי תרצה גם לחיות לפי הערכים לפיהם אני חי.

זאת הסיבה שבחרתי בליברליזם. אין דבר נעלה יותר מאדם חופשי שחי את חייו בלי לפגוע באדם אחר. זאת הסיבה שנתנה לי את המשמעות להיותי ציוני, כי ציונות מבחינתי היא בעיקר אהבת ישראל. זאת גם הסיבה שאני מאוד משתדל להתנהג עם האנשים שסובבים אותי, באופן שאני רוצה שהם יתנהגו עם האנשים שסובבים אותם. זאת גם הסיבה שאני מדי פעם מתחבט ברעיון של טבעונות, כי למה להסתפק בלא לפגוע באדם אחר, כשאפשר להרחיב את היריעה לאי-פגיעה בייצורים חיים?

גורד השחקים בצורת אנדרטת “כובשי החלל” כלל לא חשוב. מה שחשוב הם העקבות שאני משאיר בקהילה. ככל שהעקבות עמוקים יותר ורבים יותר, ככל שהקהילה שמסביבה הושפעה יותר, ככה לחיי יש יותר משמעות. למה קהילה? הקהילה היא זאת שמשמרת את המשמעות של אנשים בודדים. אם הייתי חי לבד ביער, וממציא את הדבר הכי מדהים בעולם שהיה יכל לפתור את כל הבעיות של האנושות, והייתי מת עם ההמצאה הזאת ואף אחד לא היה יודע את זה – לחיי לא הייתה משמעות, כי לא השארתי את החותם שלי על קהילה.

החיבור הזה בין ה-“אני”, שמהווה מקור לתוכן חדש, ל-“קהילה”, שמשמשת כמשמרת התוכן, הוא חיבור עמוק שמחייב את ה-“אני” לשאוף להיות הגירסא הכי טובה ששלו, מחייבת אותו להיות טוב יותר היום מאשר היה אתמול.

מעבר לכך, מכיוון שהמשמעות מיוצרת בבן אדם הבודד ונשמרת בקהילה, זה הופך להיות אינטרס של האדם הבודד, שהקהילה תהיה כמה שיותר איתנה ובריאה, כי עם ההיעלמות של הקהילה, נעלמת גם המשמעות שהייתה שמורה עימה.

---

זה, כמובן, כלל לא קשור למושג “אושר”. בן אדם יכול לחיות חיים מאושרים, גם אם אין להם משמעות. אם הייתי מסוגל לחיות לבד ביער קסום שמספק לי אוכל והגנה מפגעי מזג האוויר וטורפים, אולי הייתי מאוד מאושר – אבל לחיי לא הייתה משמעות. אין שום דבר פסול בזה, כמובן.

---

השבוע קראתי פוסט נוסף של “התייאשתי מהמצב בישראל, אני עוזב”. בדרך כלל הפוסטים והכתבות האלה לא מצליחים לגעת בי, אבל הפוסט הזה נגע מאוד, כי זה לא היה סתם פוסט. זה היה פוסט של חבר טוב, חבר שאני מאוד אוהב, מעריך ומוקיר. חבר שהוא אדם כה מיוחד, שזה קלישאה להגיד עליו שהוא מיוחד. הדבר האחרון שאפשר להגיד לו זה, “יאללה, לך מפה, מי צריך אותך!”. כולנו צריכים אותך, חבר יקר ואהוב.

הסיבה שאני בוחר לחיות בישראל היא שבחרתי את ישראל להיות הקהילה שמשמרת את המשמעות שאני יוצר. מכיוון שזאת הבחירה שלי, זהו האינטרס המובהק שלי לוודא שישראל, כמדינה, כקהילה, תהיה כמה שיותר איתנה. למה דווקא ישראל? כי אני אוהב את ישראל, על כל מגרעותיה, ולא מוכן לוותר על המדינה שאני כה אוהב.

זאת הסיבה שאני כותב. הדרך להשפיע על הסביבה היא דרך שכנוע של האנשים בזה שהרעיונות שלי הם הרעיונות הנכונים, שהם צודקים, שהם יהפכו את חייהם למאושרים יותר – ולבעלי משמעות גדולה יותר. אני מאמין שכל אדם צריך להיות אדם יצרני, כל אדם צריך להיות בעל חמלה ולעזור לאלו שזקוקים לעזרה, כל אדם צריך לחיות מתוך עיקרון “חיה ותן לחיות”. כלל לא איכפת לי מצבע עורו, נטייתו המינית, או מינו של האדם שנמצא מולי. כל עוד מדובר על אדם שמייצר משמעות עבור הסובבים אותו – אשמח לקבל אותו למעגל חבריי.

זאת הסיבה שאני מתעניין בפוליטיקה ומנסה להפיץ רעיונות של חופש כערך עליון – כי אני מאמין שזה מה שיהפוך את ארצי, למקום יותר טוב ממה שהיא כרגע. מבחינתי, המאבק הזה לשיפור פני ישראל, מתוך אהבה לישראל – לזה קוראים ציונות.

---

אשמח לשמוע ממכם בתגובות, מה היא משמעות החיים שלכם, בעיניכם.