ביום שישי האחרון עשיתי חצי מרתון.

אני לא מאמין שכתבתי את זה הרגע. לפני שנה ותשעה חודשים נרשמתי להולמס פלייס והייתה לי שעת הדרכה עם נלי כהן המהממת שהסבירה לי איך מזיזים את כל הברזלים שם. לאחר מכן נלי שמה אותי על הליכון וכיוונה אותו ל-5 דקות. לאחר 100 מטרים של הליכה ו-300 מטרים של “ריצה”, רציתי למות. הייתי גמור, התנשפתי כמו חזיר בר שנרדף אחרי להקת זאבים רעבה במיוחד.

מתל אביב לגבעתיים
הדרך לחצי מרתון הייתה קצת מוזרה. היא התחילה בהכנות לריצת הלילה של נייקי 2012, אותה התחלתי פצוע וסיימתי לאחר שעה ו-21 דקות עם דמעות אושר בעיניים. הייתי לבד, מוקף בהמון אנשים שמחים ובכיתי כמו ילד קטן. הבן אדם היחידי שדיברתי איתו היה חגי המצלם, צלם מוכשר שלא מתעייף אף פעם ומשתתף בכל מירוץ בארץ, פחות או יותר ומצלם אנשים תוך כדי ריצה. הפעם הראשונה בחיי שהשלמתי ריצת 10K.

ואז הגיע קרוספיט. כבר חפרתי על קרוספיט, ורק אגיד שכאשר השתתפתי במירוץ גבעתיים בנובמבר 2013, עשיתי זאת ללא הכנת ריצה מוקדמת (רצתי פעם אחת 6 ק”מ) והצלחתי לחתוך 11 דקות מזמן נייקי – שעה ועשר דקות.
מקרוספיט ל-Tough Mudder
אחד הדברים המגניבים בקרוספיט הוא שאתה פוגש אנשים משוגעים עם סיפורי חיים מטורפים. באחד מהימים נתקלתי בהודעה של דורון פרילוק, המייסד של קרוספיט פתח תקווה, אשר מזמין אנשים להתאמן לקראת משהו שנקרא Tough Mudder. לאחר חפירה קצרה באינטרנט הבנתי שמדובר על אתגר של ריצת 20 ק”מ ו-20 עד 25 מכשולים מטורפים הכוללים טיפוס על קירות, זחילה בבוץ, טבילה במים עם קרח, ריצה וזחילה תוך כדי התחשמלות ב-10,000 וולט (אני רציני לגמרי), קפיצה למים מגובה של 6-7 מטרים, זחילה קלסטרופובית בצינורות ושלל דברים נוספים שבן אדם סביר ממש לא ירצה לעשות. אז נרשמתי.

כבר באימון ראשון הבנתי שקל זה לא יהיה. מסתבר שיש המון מדרגות מחוף הים בהרצליה עד הכביש וכאשר צריך גם לעשות ברפיז וסקווטים לפני כל עליה, זה נהיה הרבה יותר קשה. איכשהו שרדתי את זה ודורון אמר שחלק מההכנה תהיה ריצת חצי מרתון. אחרי הכל, Tough Mudder זה חצי מרתון עם מכשולים בדרך. גיחכתי לעצמי ואמרתי לו שאין מצב שאצליח לעשות חצי מרתון. אני שמח שבאותו רגע לפחות אחד מאיתנו האמין שזה אפשרי.

לאט לאט האימונים נהיו קשים יותר ויותר. מאימוני עליות בגבעת נפוליאון בפארק הירקון (מקום יפה!) הם עברו לאימוני קרוספיט ארוכים בקרוספיט פתח תקווה. בשלב מסוים הרגשתי מספיק חזק בשביל לנסוע מדירתי בפלורנטין לפתח תקווה (11 ק”מ) וכך נוספה לכל אימון קרוספיט של שעה וחצי, עוד שעה וחצי של אופניים, הלוך וחזור, 22 ק”מ בסך הכל.

בשבועיים שלפני חצי המרתון לא הייתי בטוח שארוץ. הייתי אחרי ניתוח לייזר בעיניים (PRK, למי שתהה – זמן החלמה די ארוך) והריצה הכי ארוכה שרצתי עד אז הייתי 11-12 ק”מ. אמנם במרחק הזה כבר הרגשתי די בטוח, אבל 10K זה לא חצי מרתון. ביום ראשון, חמישה ימים לפני חצי המרתון רצתי 15 ק”מ כריצת הכנה ולהפתעתי זה היה די פשוט. אימוני קרוספיט אצל אורן שניידר ואימוני Tough Mudder אצל דורון פרילוק עשו את שלהם. באופן הכי ביזארי, הרגשתי שיש מצב שאצליח לסיים את החצי מרתון.

מ-Tough Mudder לחצי מרתון
ואז הגיע הרגע. החלטנו, אנשי Tough Mudder, לרוץ ביחד. הפעלתי את אפליקציית הריצה (Endomondo), טיפה הסתבכתי עם הכנסת הפלאפון חזרה לנרתיק ולאחר מאה מטרים, כשהרמתי את המבט, הבנתי שאיבדתי את כולם. רצתי שוב לבד, בין עוד כמעט 10,000 רצי חצי-מרתון אחרים.

בקילומטרים הראשונים הגוף התחיל להתבכיין, כמו שהוא עושה בכל ריצה. קצת כאב בצד לאחר קילומטר וחצי של ריצה קלה לא יעצרו אותי ואכן, הכאב נעלם לאחר עוד קילומטר. פעם בקילומטר קיבלתי עידכון קולי מאפליקציית הריצה לגבי קצב הריצה שלי ובהתאם לכך הגברתי או האטתי את הריצה. לאחר כחמישה קילומטרים הפייסר של שעתיים ועשרים דקות עקף אותי ברעש גדול והבנתי שזה הבן אדם שאני הולך להידבק אליו – מה שעשיתי לאורך 16 ק”מ הנותרים, הבלון האדום מעולם לא התרחק ממני למרחק גדול יותר מ-300-400 מטרים.

ארבעת הקילומטרים האחרונים

ה-17 הקילומטרים הראשונים היו די קלים. מדהים שאני כותב את המשפט הזה, זה בלתי יאמן שאני, בטטת כורסה, כותב ש-17 קילומטרים היו די קלים, אבל זה מה שהיה. לא עצרתי פעם אחת. רצתי ברחובות תל אביב, התלהבתי מהאווירה, חייכתי לצלמים ואפילו עודדתי את רצי המרתון המובילים שרצו בקצב מסחרר מולי, זה היה כיף. זה היה קל. הייתי קל והתקדמתי בקצב קבוע.

הארבעת הקילומטרים האחרונים היו קשים מאוד. השרירים החלו לכאוב ופעמיים עברתי להליכות קצרות, כ-150 מטרים בסך הכל. יחד עם זאת, הצלחתי לשמור על קצב קבוע – הן את הקילומטר הרביעי והן את הקילומטר ה-21 עשיתי בקצב של 06:40 דקות. הקילומטר הכי איטי שלי, ה-20, היה בקצב של 07:19, פחות מחצי דקה מעל לממוצע המירוץ.

ואז פתאום סיימתי. ושוב בכיתי מאושר. ושוב הייתי לבד, עם כאבי רגליים, מאושר ביותר שהצלחתי לעמוד גם בזה. לאחר כחצי שעה נתקלתי בשאר אנשי Tough Mudder (אתם מדהימים!) וטרפנו המבורגרים במוזס כאילו אין מחר.

ומה עכשיו?

ביום למחרת התעוררתי עם שתי תחושות עיקריות: כאבי שרירים ברגליים ותחושת ריקנות. מה עכשיו? מרתון? יש לי עוד את Tough Mudder ומרתון זה מאוד מאוד שונה מחצי מרתון. אני לא יודע כמה אני גם רוצה לעשות מרתון שלם. אז מה עכשיו? מה האתגר הבא, חוץ מ-Tough Mudder?

בערב הלכתי להרצאתו של קובי אורן, רץ אולטרה-מרתונים, אשר לאחרונה סיים אולטרה-מרתון של יותר מ-700 ק”מ. כן, אין פה טעות. 700 ק”מ. קובי דיבר על סוגי יעדים, הצבתם והשגתם והבנתי שמרחק הוא רק יעד אחד. אז היעד הבא שלי הוא לרדת משעה במירוצי 10 ק”מ. וכמובן המשקל – אמנם אני מסוגל לעשות דברים שלא חלמתי עליהם לפני שנתיים, אבל אני עדיין בעודף משקל של כ-10-15 קילוגרמים, ואולי אז איזה מרתון קטן 🙂

זה מבחינתי משמעות החיים כרגע – הצבת יעדים והשגתם, תוך כדי זה שאני נהנה מהדרך, כי קל מאוד לאבד את עצמך כאשר עיניים נעולות על יעד מסוים.

נתראה בעוד 10 (ק”מ) ובפחות 10 (ק”ג)!