שביל המלך, או בשבדית Kungsleden, הוא שביל בצפונה של שבדיה, הרחק מעבר למעגל הארקטי. לאחר שנאלצתי לבטל את השתתפותי בחציית סקוטלנד 2026, חיפשתי מסלול אחר, עד שבוע הליכה, שאוכל לצאת אליו בסוף אוגוסט/תחילת ספטמבר.
שביל המלך הוא שביל ארוך של כ-460 ק"מ, שמתחיל באביסקו – כ-15 ק"מ מהגבול עם נורבגיה ונגמר בהמוואן. בדרך כלל נדרשים כ-3 שבועות כדי להשלימו, אך מכיוון שהיה לי רק שבוע, בחרתי לעשות רק 180 ק"מ, מאביסקו עד קוויקיוק.
תאריך היציאה היה 30 לאוגוסט, כאשר הבקתות שלאורך המסלול מתחילות להיסגר סביב 10 עד 15 לספטמבר, כלומר הייתי ממש צמוד לסוף העונה.
הגעתי לסטוקהולם ופגשתי שם חבר ותיק, אריק, עוד מימיו הראשונים של האינטרנט, סביב 1996, כשבהתחלה התחלתי לשחק במשחק שקראו לו DuneMUD, ואז הפכתי לאחד המפתחים שלו. את הערב התחלנו עם המבורגר מבריק, בפאב שבעליו התנדב בקיבוץ בישראל בשנות ה-80, והמשכנו לערב של בירות. במהלך הערב הצטרפו אלינו מספר חברים של אריק, בינהם טוני ורוני.
טוני הוא מתופף מלא קעקועים. כל הערב תיפף על השולחן. שאלתי אותו מה הוא הכי אוהב בשבדיה, והוא אמר שהוא הכי אוהב את זה שהוא מרגיש שהמסים שהוא משלם פועלים למענו. שאלתי את רוני מה הוא עושה בחיים. הוא עובד בתפקיד מרתק: יש בשבדיה גוף שאחראי לקחת רעיונות וקשיים מהאזרחים, ולעבד אותו לכדי רשימה אחידה ממנה הפוליטיקאים והמחוקקים לוקחים אייטמים ועובדים עליהם. ממש גוף רשמי של המדינה, זמין לכל אזרח. איזה מגניב זה, אה?
אני נשברתי בבירה הרביעית והלכתי לישון.
יום למחרת עליתי למטוס לקירונה. לפני העלייה, נאלצתי לצפות בתיק שלי, שוכב תחת גשם שבדי במשך כשעה וחצי. מצד אחד, קצת מעצבן – מצד שני, ידעתי שכל מה שבפנים מוגן מבפני מים, אז הייתי רגוע.
בדרך למרכז התיירות אביסקו, נסיעה של שעה מקירונה, יצא לי לדבר עם הנהג, בחור נורווגי גדול שלבש מכנסיים עם עור איילים.
מסתבר שקירונה היא עיירת כורים. יש פה מכרה ברזל גדול, שמייצר כ-85 אחוז מהברזל של כל אירופה. כמה גדול? 900 ק"מ של כבישים מתחת לפני הקרקע גדול. המכרה גם גורם לכך שהעיירה לא כל כך יציבה, והם מעתיקים בתים למקום אחר. לתושבים יש בחירה – או לקבל פיצוי כספי, או דירה חדשה באחד מהבניינים החדשים שנבנו עבורם.
במכרה עצמו עובדים כ-4,000 אנשים, ועוד כ-10,000 עובדים מסביב. 45 אחוז מהעובדים במכרה הן נשים. הוא טוען שמאז שגילו שלתת לנשים לתפעל ציוד כבד בטיחותי יותר, נשים מהוות חלק בלתי נפרד מהעבודה.
האנשים פה מקבלים שכר כפול ועובדים שבוע/שבוע. יש להם די הרבה כסף, ויש פה חוות קדילאקים. כן כן. הם קונים קדילאקים מארה"ב, משפצים אותם ו… זהו, בעצם. כמה מאות מכוניות קדילאק עומדות בחווה. מראה מאוד מרשים. בשבוע שהם לא עובדים במכרה, הם צדים. זאת הסיבה שהיחס בין כמות האנשים לכלבים הוא אחד לארבע – על כל אדם, ארבע כלבים.
בערב אכלתי ארוחת ערב טעימה, והלכתי לישון מוקדם – בידיעה שמחר מחכה לי יום ארוך מאוד.
התעוררתי, אכלתי ארוחת בוקר (בופה, כמובן), התארגנתי חיש גד ובשעה שבע, לאחר תמונה מסורתית של תחילת המסלול, התחלתי לצעוד ביער ארקטי, מלא עצי ליבנה נמוכים. הם מאוד שונים מהליבנה שאפשר לראות דרומית יותר – עצי הליבנה הדרומיים ישרים וגבוהים, אך הם לא שורדים כל כך צפונה, והם הרבה יותר קטנים, פחות ישרים וכנראה הרבה יותר גמישים. בחורף מצטבר על צמרותיהם קרח, והם פשוט מתקפלים עד הקרקע, כך שהצמרת נוגעת בקרקע, וככה קופאים לכל החורף, רק כדי להפשיר בסתיו ולהתיישר.
כבר לאחר 10 דקות של הליכה, מגיעים לקניון מטורף עם סלעים גאומטריים מרשימים – סוג של בריכת המשושים, אבל הרבה יותר גדול, הרבה יותר קר, עם הרבה יותר מים והרבה יותר רועש. המים זורמים כל כך מהר ומייצרים כל כך הרבה רעש, שמאוד קשה לשמוע משהו מעבר לכך.
אחד הדברים שליוו אותי לאורך כל המסלול, הוא כמות הפטריות ופירות היער שצומחים פשוט בכל מקום! היו לא מעט פעמים שפשוט נאלצתי ללכת על אוכמניות. ראיתי שלוש סוגים עיקריים של פירות יער: סוג של אוכמניות פרא (Bilberry), אשר צבען ממש סגול כהה, ו-Lingonberries האדומים, שפשוט מתפוצצות בפה. את שני הסוגים האלה אכלתי המון לאורך השביל. יש גם את Crowberries השחורות, שכנראה שגם ניתנות לאכילה, אבל לא אהבתי את טעמן.
בנוסף, נתקלתי בהמון סוגי פטריות!
הבוקר התחיל ללא גשם, ובהמשך למזל שהיה לי בסקוטלנד (חצי שעה של גשם מתוך כמעט שבועיים של הליכה), התחלתי לדמיין שאני פשוט דוחה עננים והם מפחדים להטיל עליי את מימיהם. Little did I know… בשעה 9 בבוקר התחיל לטפטף, ובגדול מאותו רגע ועד הבוקר של היום הרביעי – לא הפסיק לרדת עליי גשם.
למעשה, ארבעה ימים כלל לא ראיתי שמש, אבל זכיתי בעננים דרמטיים ונוף מטריף כבר מהיום הראשון.
ההליכה לאט לאט היער הארקטי עם עצי הליבנה נעלם מאחוריי ופינה מקום לנוף פתוח ורחב, עם צבעי אדום/צהוב/חום/ירוק מטריפים, כמו בגלויה. זאת גם הסיבה שבחרתי דווקא את העונה הזאת – לדעתי היא הרבה יותר מרשימה מאמצע הקיץ, בו הכל ירוק.
בעודי הולך ומתרשם מהנוף המטורף, מעדתי על אחת מקורות העץ עליהן הלכתי (הרגל פשוט החליקה הצדה), והתרסקתי קדימה. מאותו רגע, הלכתי על קורות העץ האלה קצת יותר לאט.
אגב, הסיבה ששבילי העץ האלה קיימים היא כפולה. הראשונה היא להגן על הטבע, והשניה היא להגן על ההולכים באיזורים קשים במיוחד. השביל כולו מלא בשדות אבנים, בוץ עמוק ובצות – ויהיה מאוד קשה לעבור שם בלי שבילי העץ.
בדרך פגשתי את פסקל. פסקל הוא אח משוויץ, וגם הוא, כמוני, היה בדרך לקוויקיוק.
היום היה מאוד ארוך. 12.5 שעות הליכה, בגשם, סה"כ כ-36 ק"מ, השאירו אותי מאוד עייף ומאוד רטוב. הגעתי לבקתת Alesjaure ממש 20 דקות לפני סגירת החנות (20:00), והייתי כל כך עייף שהחלטתי – מגיע לי, היום אני ישן בבקתה ולא באוהל. שילמתי כ-200 ש"ח על הזכות לישון יחד עם עוד 10 אנשים בקומה השניה של מיטת קומותיים, הכנתי לעצמי אוכל, דיברתי עם כמה מטיילים (גיליתי שהם מצ'כיה), והלכתי לישון, תשוש מהיום שעבר עליי.
קמתי מוקדם בבוקר בידיעה שהיום יהיה הרבה יותר קל – מרחק של כ-25 ק"מ, בהשוואה של 36 ק"מ של היום הקודם, עם פחות עליה. כמה נאיבי הייתי…
העננים היו כבדים ולא בישרו יום שמשי, אך יצרו תאורה מושלמת של בוקר. צילמתי את אחת התמונות שאני הכי אוהב מהטרק הזה, כאשר ברקע כפר סומי.
חציתי את הגשר שליד המחנה, וראיתי כמה אוהלים. איפשהו, שמחתי מאוד שישנתי בביקתה – ללכת בלילה, בחושך, לכיוון המחנה לאיזור השירותים, כנראה שהיה מאוד מאוד לא נעים. השירותים, אגב, בכל מקום, הם שירותים יבשים – תא עם חור שלתוכו עושים את הצרכים. לפחות היה נייר טואלט…
הגשם לא פסק, ואיכשהו הגרביים שתליתי בבקתה, לא התייבשו, אבל זה לא היה משנה – כי הגרביים שלי הן מצמר מרינו (Darn Tough) וחצי דקה מהרגע שגרבתי אותן, הן התחילו לחמם לי את הרגליים, למרות שהיו רטובות – והתייבשו תוך כשעה.
היום היה אמור התחלק לשני חלקים – ב-17 ק"מ הראשונים עליה מגובה 780 מטר לפאס בגובה 1,142 מטר, ששמו Tjäktja, ואז ירידה לאורך עוד כ-8 ק"מ לגובה של 825 מטר. בסה"כ, באמת שלא נורא, וציפיתי לסיים את ה-25 ק"מ האלה בכ-9 שעות.
מה שלא ידעתי, הוא שהשטח של היום הזה מלא בבולדרים, וביליתי את כל היום בהליכה או קפיצה על אבנים גדולות, חלקן בגודל של כדורגל, וחלקן בגודל של אופנוע, וכמעט כולן עם קצוות חדים שלאורך זמן פשוט כואב לדרוך עליהם. זאת הסיבה שהיום הזה זכור אצלי כ-"היום הכי כואב".
הנופים כמובן מטריפים, וכל הטבע צבוע באדום-צהוב-ירוק, עם שמיים אפורים מעל. המון חציות של נחלים ונהרות, ברובם יש גשר מוסדר – בין אם זה גשר מתכתי תלוי, או פשוט שתי קורות עץ מונחות מעל הנחל.
היו כמה רגעי הפוגה מהגשם, בדיק כשעמדתי לחצות נהר (אחד הבודדים שהיו בגובה ברך ולא היה מעליו גשר), עצרתי והסתכלתי לאחורה – וראיתי קשת מטריפה!
עליתי במשך שעות, אך למעט הקטע האחרון, העליה לא הייתה תלולה מאוד. העננים היו מאוד נמוכים, ורוב הזמן המשיך לרדת גשם.
כ-5 קילומטרים לפני Tjäktja, עצרתי מישהו ושאלתי אותו מה מצב המים בפאס – האם אני צריך לקחת מים נוספים. הוא אמר שאין שם כל כך הרבה מים, אז מילאתי ליטר נוסף של מים בבקבוק.
בדיעבד הסתבר שסתם סחבתי את הליטר הזה על הגב שלי בעליה לפאס. יש אנשים שהולכים על קונגסלדן רק עם כוס – יש פשוט המון מים זורמים ואין מצב שאין מים למרחק יותר גדול מאשר מספר בודד של קילומטרים. אני השתמשתי רק בבקבוק של 650 מ"ל שקניתי בשבדיה, והוא לגמרי הספיק לי. עליתי עד לפאס, ופשוט שפכתי את המים שהיו לי בבקבוק של ליטר.
נחתי למעלה ליד בקתת החירום, ודיברתי עם שני חבר'ה מצ'כיה. שניהם מטיילים מנוסים, ואחד מהם אפילו סיים את החצי הצפוני של שביל ישראל! הוא אומר ששביל ישראל תמיד נכלל ברשימה של אחד מ-20 השבילים הכי יפים בעולם, ושהוא מאוד מיוחד. גאווה לאומית!
הירידה למטה, לעמק Tjäktjavagge הייתה מאוד תלולה, וכנראה שלולא מקלות ההליכה שלי, הייתי צריך לזחול למטה בחלק מהמקומות. מרחוק ראיתי שבר ענן, בתוך העמק. העמק נראה מאוד שטוח, אבל יש שם המון שדות של אבנים וההליכה בו הייתה מאוד קשה וכואבת. בחלק מהמקומות היה נדמה שאני הולך בקצב של צב.
הגעתי ל-Salka בשעה 19:30 – כ-3 שעות אחרי התכנון. הייתי עייף וכפות הרגליים שלי הרגו אותי מיום שלם על אבנים, אז החלטתי שוב לרחם על עצמי – וישנתי בביקתה. שם הצטרפתי לחמישה אנשים שכבר ישבו מסביב לשולחן, ודיברו על משהו באופן מאוד להוט. מצד אחד הייתה בחורה צעירה מאוקראינה עם מכר שלה, ומצד שני היו שלושה הולנדים. היא הייתה עסוקה בלהסביר להם את המצב בין אוקראינה לרוסיה, והם, מצדם, היו עסוקים בלהגיד שחייבים להקשיב לכל הצדדים. נכנסתי לשיחה, וכששאלו אותי מאיפה אני – אמרתי שמישראל, ושאם הם רוצים, אפשר אחרי שיסגרו על רוסיה-אוקראינה, אפשר לדבר גם על ישראלים ופלסטינים, אבל לא הגענו לכך (ואולי טוב שכך).
במהלך הדיון, פתאום כל החדר האפלולי (אין שם חשמל), הוצף באור כתום-זוהר חזק מאוד! הסתכלנו החוצה וראינו שהשמש מסתתרת מאחורי הר, עם עננים מאחורי ההר – מה שיצר שקיעה מאוד מיוחדת, שבמשך כ-10 דקות הציפה את כל העמק באור כתום. מצורפת התמונה, בלי שום עריכה.
גם הבוקר הזה לא נראה מבטיח. התחלתי לצעוד, ולאחר מספר קילומטרים הגעתי לעוד בקתת חירום, שם גם עצרתי לאכול ארוחת בוקר. גם שם היו שני מטיילים מצ'כיה – ולא, אלה לא אותם האנשים.
לאחר כמה שעות הליכה, בערך ב-10:30, הגעתי ל-Singi, עוד בקתה, בה עצרתי להפסקה. סינגי נמצאת במרחק קילומטר מישוב סאמי (זה העם שנמצא באיזור הזה – Sami) שנקרא Kårtjevoulle.
התמונות למטה הן התמונות האחרונות שצילמתי עם המצלמה באותו היום, בשעה 10:40 בבוקר. כל הבוקר ירד גשם קל. הנעליים היו רטובות (אבל זה בסדר, אני עם trailrunners של Inov8 וגרבי מרינו), ורציתי לעצור על אבן במרחק של כ-100 מטרים, בשביל להוריד את הנעליים ולסחוט את הגרביים. בדיוק איך שהמחשבה עברה בראשי, ובאופן לחלוטין פתאומי, קרו שני דברים: התחיל גשם מאוד חזק, ממש מבול, והגיעה רוח קפואה! בזמן שלקח לי לעבור כ-50 מטרים שנשארו עד האבן הגדולה, הייתי כולי רטוב – עד התחתונים. לא רק זה, הרוח הייתה ממש קפואה, ואני, שבדרך כלל לא קר לו, הבנתי שהגיע הרגע לשים מכנסי גשם.
כמה מילים על מכנסי גשם בטיולים שלי. באיסלנד היה גשם מאונך, אך לא הייתי צריך את מכנסי הגשם. בסקוטלנד כמעט ולא ירד עליי גשם, וכבר חשבתי שהנה, אני לעולם לא אצטרך מכנסי גשם. והנה, סוף סוף הבנתי למה זה פריט חובה, דווקא במקרים הקיצוניים האלה.
לבשתי את מכנסי הגשם סגרתי את מעיל הגשם עד הסוף וזרקתי את המצלמה עמוק לתוך התיק. מפה התחילו 6 שעות של הליכה בגשם זלעפות ורוח מקפיאה. די מהר פשוט התחלתי להתעלם מהשלוליות והלכתי דוך דרכן, כי זה פשוט היה חסר תועלת לדלק מעליהן – אפילו התחתונים שלי היו רטובים.
הלכתי בעמק, ליד נהר זועם שהתנפח מהגשם, מדי פעם פוגש מטיילים שהלכו לכיוון השני. הטמפרטורה לדעתי הייתה כמה מעלות בודדות מעל האפס, והידיים שלי קפאו. קניתי כמובן כפפות בחנות בסטוקהולם, נראה ייצור מקומי, ושאלתי את המוכר האם הכפפות היו חסינות למים. הוא נגע בהן ואמר שכן. הן באמת הרגישו ככה.
אבל גיליתי שהן ממש ממש לא היו חסינות למים, וספגו מים כמו נייר מגבת. לקח לי קצת זמן להבין שבמצב הזה, כדאי לי להוריד אותן – כי עדיף שהידיים יהיו במגע עם רוח קפואה וגשם, מאשר עם כפפות קפואות ספוגות במים, ואכן – הידיים החלו להתחמם.
ואז הגעתי למין שקע באדמה, שנתן לי מסתור מהרוח, ואפילו היו שם שאריות מדורה מימים גשומים פחות. הורדתי את התיק, לעשות הפסקה קצרה, ופתאום, משום מקום, הופיעו שתי בחורות שוודיות, בריצה, עם מכנסיים קצרים, תיקים קטנטנים, צעקו לי "היי!", כל אחת בתורה, ונעלמו! לא האמנתי למראה עיניי, אך איכשהו הכמה שניות הבודדות שהן עברו לידי, הספקתי לצלם בטלפון את התמונה הסוריאליסטית הזאת – התיק שלי, הכפפות המקוללות, ושתי אלילות בלונדיניות שבדיות במכנסי קצרים שנכנסו לחיי לכמה שניות ונעלמו.
המשכתי לרדת בגובה, וחזרתי לגובה העצים, אל תוך יער לבנה. ברגע שנכנסתי ליער, הרוח נרגעה ונשאר רק הגשם. הלכתי לאט בתוך היער, שבו הייתה כמות מטורפת של אוכמניות, ועצרתי כל כמה מטרים בשביל לאסוף כמה אוכמניות ולשמוח שהנה, התגברתי על עוד קושי.
הגעתי ל-Kaitumjaure סביב 17, והייתי כל כך רטוב, שהבנתי שגם היום אני ישן בתוך הבקתה. פתחתי את הדלת של הבקתה, בפנים היו שני שולחנות מלאים באנשים. כולם עצרו ממה שהם עשו, להתסכל על מי נכנס, והודעתי בקול רם:
קר לי, אני רעב, אני עייף ואני מאושר!
הנחתי את התיק ליד המיטה, מיד ניגש אליי בחור בריטי מבוגר שהיה ראש מעליי ורחב משמעותית ממני (סוג של מקרר שתי דלתות כזה), דחף לי פחית בירה לתוך היד, ואמר, "בוא, שב איתנו".
הצטרפתי אליהם לשולחן. בחור בריטי ומשפחה (צ'כית, כמובן), עם תיקים מלאי אוכל ל-14 ימי הליכה. על השולחן היו גבינות פרוסות וכמות פסיכית של פחיות בירה, וגם אני הוספתי כמה מאכלים שהבאתי איתי. בסוף הערב, המתנדב שמפעיל את הבקתה, הודיע שהקבוצה הזאת סיימה את כל הבירות שהיו לו – לדעתי כ-40 פחיות בירה, ושהוא משאיר את האחת האחרונה לעצמו.
נרדמתי לרעש הנחירות של האיש הבריטי, שהתברר שהיה יוצא הכוחות המיוחדים הבריטי. הנחירות שלו הרעידו את הבקתה, ונראה לי שהתחלתי להבין את מה שעובר על אישתי.
היום היו שני דדליינים. הראשון הוא חצייה של אגם Teusajaure בסירה בשעה 09:00, והשני אוטובוס בשעה 14:40 ב-Vakkotavare. המרחק מ-Kaitumjaure לאגם Teusajaure הוא 9 ק"מ, שזה אומר שעד שעה 09:00 כבר הייתי צריך לעבור את המרחק הזה.
הבנתי כבר בשלב הזה שההליכה ב-Kungsleden משמעותית איטית יותר מהקצב אליו אני רגיל, ובשביל להגיע בזמן, החלטתי שאני צריך לצאת ב-05:00 בבוקר. התעוררתי ב-4 בבוקר, התארגנתי בשקט ויצאתי ב-05:00, לפני הזריחה. העננים היו בצבע כחול-סגול-מוזר, היה קריר, אך לפחות לא ירד עליי גשם.
הירידה לאגם, היא אחת התלולות שחוויתי, ויש מים זורמים בחלק משמעותי מהירידה, ישירות על השביל, בתוך יער הליבנה. איכשהו הצלחתי לרדת, בלי להתרסק אפילו פעם אחת.
הצלחתי להגיע לאגם Teusajaure בשעה 08:30, ופינקתי את עצמי בפחית קולה. כל הפחיות בכל הבקתות נמכרו במחיר מוזל, כי בגלל סוף העונה, מה שלא ימכר – יצטרך להישאר בביקתה, ומכיוון שהטמפרטורות יורדות מתחת לאפס – הן פשוט קופאות ומתפוצצות.
עליתי על הסירה, וב-09:15 הייתי כבר בצד השני של האגם.
נכנסתי ליער לבנה מקסים, שהתחיל את העליה הארוכה של היום.
השעה 09:15. האוטובוס ב-14:40, זה אומר שיש לי קצת פחות מ-5.5 שעות לעבור 16 ק"מ. קצב של כ-3 קמ"ש, אבל, וזה אבל גדול, ברגע שחוצים את האגם, שנמצא בגובה של 500 מטר מעל פני הים, מתחילה עליה לגובה של כ-950 מטרים. היה נדמה לי שהעלייה הזאת לא תיגמר, אך 6 שעות לאחר תחילת הבוקר, כבר הייתי בנקודה הכי גבוהה של אותו היום.
לאורך העלייה, לא יכולתי שלא לעצור, להסתובב ולצלם את הנוף המטורף.
נשארו לי 9 ק"מ ושעתיים וחצי לעבור אותם. קצב משמעותית יותר גבוה ממה שעשיתי עד עכשיו. הלכתי מהר, רוב הזמן בקצב שהתקרב ל-4.5 קמ"ש, בירידה קלה, חוצה נחלים, קופץ מעל אבנים בלי לדפוק חשבון. בשלב מסוים הגעתי לנחל שמעליו היה קרש בודד, לא מקובע בכלל, רק על שתי אבנים, בגובה של כ-1.5 מטר מעל המים, עם מים בעומק של עוד איזה מטר וחצי. עשיתי מעשה פוחז (מאוד כעסתי על עצמי אחרכך, וגם קצת שמחתי), ופשוט חציתי אותו, בלי לבדוק אופציות אחרות (אחרכך גיליתי שלא היו…)
לא עצרתי לצלם כמעט, אבל אז הופיעו בפניי כמה עדרים של איילי הצפון, שחצו את השביל.
השיא היה כשראיתי אייל צפון לבן לחלוטין!
ועוד כמה תמונות, לקראת סיום:
סוף סוף גיליתי שגם בשבדיה יש מדי פעם שמש…
השעה 14:00. אני בירידה מסוכנת, מנסה שוב שלא להתרסק. לשמאלי – נהר וסדרת מפלים. אני לא יודע כמה זמן עוד יש לרדת, אבל פתאום, אותן שתי אלילות שבדיות עוברות אותי (שוב!!!) בריצה, וצועקות לי: "יופי! הצלחת! אתה כמעט שם!"
ואכן, בשעה 14:25, הגעתי לתחנת האוטובוס הצמודה לבקתת Vakkotavare. מילאתי מים, האוטובוס הגיע, התחלתי לעלות עליו עם עוד 30 מטיילים אחרים שחיכו שם (כנראה ישנו ב-Vakkotavare), ופתאום, בשעה 14:38, מגיע בריצה פסקל!
"אלי! רצתי אחריך כל היום! חשבתי שלא אספיק להגיע!"
הגענו ל-Saltoluokta לאחר שעה באוטובוס ועוד כ-20 דקות על מעבורת. בשלב הזה, החלטתי לא להמשיך לקוויקיוק, ולצערי לוותר על להגיע לפסגת Skierfe לצילום. תחזית מזג האוויר הייתה ממש לא טובה, והיה צפוי לי יום מאוד ארוך, שהיה צריך להסתיים בנסיון למצוא מקום להקים אוהל, אחרי שעה 20, בשדה בולדרים ענק, והדבר האחרון שרציתי זה להיתקע בלי אוהל בחושך.
עשיתי את המסלול בקצב כפול. תמיד דילגתי מעל ביקתה – בין Abisko ל-Alesjaure דילקתי על Abiskojaure, אחרכך דילגתי גם על Tjäktja, Singi, Teusajaure. לרוב האנשים שפגשתי, זה לקח 8 ימים לעשות את המרחק הזה.
מצד אחד, זה מרגיש לי מאוד איטי. מצד שני, לא סתם לאורך המסלול מפוזרות 7 אבני מדיטציה, בין Abisko ל-Nikkaluokta, לזכרו של דאג הממרסקיולד, מזכ"ל או"ם שבדי שמאוד אהב לטייל באיזור ונהרג בהתרסקות מטוס ב-1961.
על האבן הראשונה כתוב, "המסע הכי ארוך, זה המסע פנימה."
זה בדיוק מה שהטיולים האלה בשבילי. בזמן ההליכה, אני חווה מגוון רחב של רגשות. אני מקלל את עצמי על זה שהחלטתי להגיע לעוד הרפתקאה במקום נידח, ואני ממש צוחק מאושר כשאני מתגבר על הקשיים. לפעמים אני בוכה, לבד, כי זה יותר קל לי לבכות לבד, לפעמים אני פשוט מתגעגע, ולפעמים אני גאה בעצמי.
על האבן השניה כתוב "כאן ועכשיו". ההרפתקאות האלה הן הכי "כאן ועכשיו". שום דבר לא חשוב יותר מהחצייה של הנהר, מהפרח שעברתי לידו, מהשקיעה, מהגשם העז שיורד עליי. מחר לא חשוב. שבוע הבא בכלל לא במחשבות. הדבר היחידי שחשוב הוא להיות ב-"כאן ועכשיו". את חמשת האבנים האחרות ומשמעותן, אשאיר לכם לחפש בגוגל…
שביל המלך הוא שביל קסום. הוא יכול להיות מאוד קשה, והוא יכול להיות יחסית קל. הוא יכול להיות הרפתקאה עם קבוצת חברים, או הרפתקאה של האדם עם עצמו והטבע. אמנם לא סיימתי את השביל, אך אין לי ספק שבעתיד אחזור ל-Saltoluokta, בשביל להמשיך לצעוד על השביל המיוחד הזה.
נתראה בהרפתקאה הבאה!
