כזכור, במאי 2025 אצא לאתגר חציית סקוטלנד, במסגרת TGO – The Great Outdoor Challenge.
מה שמעניין באתגר הזה, מעבר לכך שמדובר בשבועיים הליכה בסקוטלנד הפראית, הוא התכנון שלו. למעשה, אין דרך אחת בודדת לחצות את סקוטלנד במסגרת האתגר – אלא 14 נקודות התחלה אפשריות על חוף האוקיינוס האטלנטי, וסיום על חוף הים הצפוני בין פרייזרבור וארברואת', שהמרחק בינהם הוא כ-200 ק"מ.
תכנון המסלול מזכיר בחירת אוכל במסעדת שף. במסעדה הזאת, מה שמקשה את הבחירה, הוא שכל המסעדה היא בופה אחד ארוך, ואתם צריכים לעבור ליד מאות מטרים של מנות מגרות, כשיש לכם רק צלחת אחת! לא פלא ששני שליש מהאנשים שעושים את האתגר כל שנה, עשו כבר לפחות אחד בעבר.
כמו כל משימה גדולה, גם כאן, בשביל להצליח – צריך לפרק אותה למשימות קטנות יותר. בחרתי נקודות התחלה וסיום והתחלתי לקרוא על נקודות ציון חשובות שנמצאות בערך בינהן. זה גרם לי, בסופו של דבר, לפצל את הטרק הארוך ל-4 חלקים.
חלק א': Affric Kintail Way
מ-Shiel Bridge ל-Drumnadrochit (85 ק"מ, 3 ימים)
החלטתי להתחיל ב-Shiel Bridge, כפר קטנטן בין הרי ה-Highlands המערביים. הגישה אליו, למרות מיקומו המרוחק, מפתיעה בנוחותה: טיסה מישראל ללונדון, הפסקה קצרה בעיר הגדולה, המשך לגלזגו, ומשם – מסע באוטובוס של 5.5 שעות שחושף בפניך את הנופים המרהיבים של סקוטלנד.
ה-Affric Kintail Way, המסלול הראשון שלי, הוא אחד משבילי הטיול המסומנים היפים בסקוטלנד. השביל עובר דרך Glen Affric, היער העתיק ביותר בבריטניה, שם אוכל למצוא עצי אורן סקוטי בני מאות שנים. המסלול מתפתל בין אגמים (או "לוכים" בסקוטית), חוצה נחלים צלולים, ומציע תצפיות מרהיבות על הרי ה-Highlands. בדרך אעבור גם דרך הכפר העתיק Cannich.
הסיום של השלב הראשון מגיע בצורת חציית לוך נס. כאן מסתתר אחד הסיפורים המקסימים של ה-TGO: המעבורת שחוצה את האגם מופעלת על ידי Gordon Menzies, פנסיונר שפרש מתפקידו כמפעיל מעבורת תיירים לפני שנים. אבל פעם בשנה, כשמשתתפי ה-TGO מגיעים, הוא חוזר להגה. על הסיפון של הספינה הקטנה שלו, בין גלי לוך נס, נרקמות שיחות מרתקות עם מטיילים אחרים, כשברקע תמיד מרחפת השאלה – האם היום זה היום שבו סוף סוף נראה את המפלצת המפורסמת?
חלק ב': הרי Monadhliath
מ-Ault-na-goire ל-Aviemore (63 ק"מ, 3 ימים)
אחרי החוויה המיוחדת של חציית לוך נס והלינה ב-Ault-na-goire, המסע ממשיך אל תוך הרי Monadhliath. בניגוד להרים המפורסמים יותר של סקוטלנד, הרי Monadhliath הם פראיים ומבודדים יותר. המילה "Monadhliath" בגאלית משמעותה "ההרים האפורים", שם שמתאר היטב את הנוף – רכסים מתגלגלים המכוסים באזוב וצמחייה נמוכה, שצבעם משתנה בין אפור לסגול בהתאם לעונות השנה.
המסלול בשלב זה עובר דרך כמה מהאזורים הפראיים ביותר בבריטניה. אין כאן כמעט סימני אדם, מלבד בקתות ציידים עתיקות (bothies) המפוזרות לאורך הדרך, המספקות מחסה במקרה של מזג אוויר סוער. חלק מהבקתות האלה, הן בנות מאות שנים!
היעד הסופי של שלב זה הוא העיירה Aviemore, שער הכניסה לפארק הלאומי Cairngorms. משם אמשיך עוד כמה קילומטרים ל-Coylumbridge, שם מחכה לי הפינוק היחיד של המסע – לילה במלון Coylumbridge Hotel. אחרי שלושה ימים של הליכה בפראי שבהרי סקוטלנד, המקלחת החמה והמיטה הנוחה יהיו בדיוק מה שהרגליים העייפות צריכות. זו גם הזדמנות מצוינת להצטיידות מחדש ב-Aviemore הסמוכה, ואולי אפילו לכוס תה חם באחד הפאבים המקומיים, לפני היציאה לשלב הבא של המסע. על מי אני עובד, זה יהיה ויסקי. הרבה ויסקי.
חלק ג' – הרי Cairngorms
מ-Aviemore ל-Tarfside (כ-100 ק"מ, 4 ימים)
אחרי הלילה במלון Coylumbridge, מתחיל החלק המאתגר ביותר של המסע – חציית הרי Cairngorms. זהו האזור הגבוה והפראי ביותר בבריטניה, שבו מזג האוויר יכול להשתנות בדקות ספורות מיום שטוף שמש לסופת שלגים. לכן, למסלול הזה יש למעשה שתי גרסאות – המסלול ה"רגיל" למזג אוויר טוב, והמסלול החלופי למזג אוויר סוער (או בקיצור FWA – Foul Weather Alternative).
במסלול הרגיל, היום הראשון מתחיל בהליכה נינוחה על ה-Old Logging Way העתיק, דרך אתר הסקי של Cairngorms, ומשם – טיפוס לפסגת Ben Macdui, ההר השני בגובהו בבריטניה (1,309 מטר). אם מזג האוויר טוב, התצפית מהפסגה מרהיבה – ניתן לראות את מרבית שטחה של סקוטלנד. הלילה הראשון יעבור ב-Hutchison Hut, בקתת הרים מבודדת שנבנתה ב-1954 על ידי מועדון הטיפוס של אברדין.
היום השני הוא יום של פסגות עם הליכה בשטח ללא שבילים – המסלול חוצה את Beinn a'Bhuird ו-Ben Avon, שתי פסגות מרשימות שמפורסמות בזכות תצורות סלע גרניט ייחודיות שנוצרו לפני מיליוני שנים. המסלול מסתיים בהריסות של Lochbuilg Lodge העתיקה, עדות אילמת לימים שבהם האזור שימש כשטחי ציד של האצולה הסקוטית.
ביום השלישי המסלול יורד מהרמה הגבוהה ועוקב אחרי נהר Gairn. זהו יום של התאוששות יחסית, עם נופים פסטורליים יותר של עמקים ירוקים ושדות מרעה. העצירה בכפר Ballater מספקת הזדמנות אחרונה להצטיידות לפני היום האחרון של שלב זה.
היום הרביעי מציע את אחת החוויות המיוחדות של ה-TGO – ההגעה ל-Tarfside. הדרך לשם עוברת דרך Mount Keen, המונרו (הר מעל 3,000 רגל) המזרחי ביותר בסקוטלנד. אחרי הירידה דרך Glen Mark, מגיעים ל-Tarfside – כפר קטן שבזמן ה-TGO הופך למעין מפגש חברתי של החוצים. הכנסייה המקומית, St Drostan's Hostel, פותחת את שעריה למטיילים, מציעה ארוחות חמות ומקום לינה, והופכת למרכז של סיפורי מסע ושיתוף חוויות.
אם מזג האוויר סוער (וב-Cairngorms זה קורה לעתים קרובות), המסלול החלופי נמנע מהפסגות הגבוהות ועובר בעמקים. למרות שהוא פחות דרמטי מהמסלול הרגיל, גם הוא מציע נופים מרשימים – במיוחד לאורך נהר Avon והמעבר העתיק של Ryvoan Pass.
חלק ד' – הדרך למבצר Dunnottar
מ-Tarfside לטירת Dunnottar (כ-55 ק"מ, 3 ימים)
היום הראשון של השלב האחרון מתחיל ב-Tarfside. המסלול מטפס צפונה אל Mount Battock – פסגה שמציעה את אחת התצפיות המרשימות של המסע. ביום בהיר, אפשר כבר לראות את הים הצפוני באופק. משם ממשיכים אל Clachnaben, שמתבלט בנוף בזכות מגדל סלע טבעי. היום מסתיים ב-Miller's Bog שב-Glen Dye, אזור ביצות עתיק.
היום השני הוא יום של מעברים בין שטחים פרטיים. המסלול חוצה שדות ונחלים קטנים, עד שמגיע ל-Tod's Stone – אבן עתיקה שלפי האגדה המקומית שימשה כנקודת מנוחה לסוחרים שנשאו את סחורתם לשווקים. המסלול ממשיך דרך Black Hill עד Cowie Water, כשברקע כבר מתחילים להופיע שדות מעובדים ויערות מסחריים – הנוף של מזרח סקוטלנד.
ביום השלישי והאחרון, המסלול חוצה את יער Fetteresso – יער נטע אדם שמסמן את המעבר הסופי מההרים הפראיים אל החוף המיושב. משם, מדובר בהליכה יחסית קצרה אל טירת Dunnottar. הטירה, שבנויה על צוק מרשים מעל הים הצפוני, היא אחת הנקודות הפוטוגניות ביותר בסקוטלנד. המבנה מהמאה ה-15 שימש פעם כמבצר של משפחת Keith, ואף הסתיר את כתר, חרב ושרביט מלוכת סקוטלנד מפני הצבא האנגלי של אוליבר קרומוול – שהטיל מצור בן 8 חודשים על המבצר, בשביל לגנוב אותם.
הסיום עצמו יהיה על החוף של הים הצפוני ליד הטירה – שם אטבול את רגליי בדרך המסורתית של מסיימי ה-TGO, אחרי כשבועיים של הליכה ויותר מ-300 ק"מ של שבילים.
השוס הגדול
השוס הגדול של האתגר הוא שהמסלול שאני מתכנן, חייב לעבור שני אישורים – אישור בסיסי של המארגנים, ואישור מפורט של אנשי שטח סקוטים, שמכירים את סקוטלנד בצורה יוצאת דופן. לאחר שהגשתי את הגרסא הראשונה של המסלול, קיבלתי פידבק של ארבעה עמודים מפורטים, ברמה של "את הגבעה הזאת כדאי לעקוף מצפון ולא מדרום, כי השטח בדרום קצת יותר בוצי."
לאחר הפידבק, יש תחושה שהמסלול שבניתי הוא לא רק בר ביצוע, אלא גם מותאם ליכולתיי כמטייל סולו שעושה את האתגר בפעם הראשונה.
ומה עכשיו?
עכשיו אני פנוי בשביל להמשיך את ההכנה הפיזית ואת הלוגיסטיקה של המסע – שאינם פשוטים כלל וכלל. אי אפשר לסחוב אוכל לשבועיים על הגב, ולכן בהכרח עליי לתכנן את התזונה לאורך המסלול, את הציוד שארצה לקחת – וחשוב יותר, את הציוד שאשאיר בבית.
אבל כל זה, בפוסט הבא!
במהלך החצי השנה הקרובה, אני הולך לעדכן אתכם בהתקדמות שלי בכל שלושת המסלולים של ההכנה לחציית סקוטלנד. אתם מוזמנים להירשם לעידכונים דרך האתר, או דרך ערוץ הטלגרם:
טלגרם:
https://t.me/elibaskin_tg
אתר:
מדהים, אשמח לעקוב
בדיוק סיימתי את הספר 'אתה נמצא כאן' (דיוויד ניקולס) שמספר על מסע דומה, אבל באנגליה. ממליץ.