אתגר חציית סקוטלנד – 2025

יש הרבה טרקים מפורסמים. סובב אנפורנה, מון בלאן, שביל האפלצ'ים, קמינו דה סנטיאגו ואפילו שביל ישראל – טרקים מהממים, מאוד שונים אחד מהשני, אבל יש משהו שמאחד את כולם: הם כולם שבילים מוגדרים ומסומנים. כל מי שעושה את טרק מון בלאן, יעשה מסלול זהה כמעט לחלוטין של 170 ק"מ מסביב לפסגת המון בלאן, שעוברים דרך צרפת, איטליה ושוויץ, ויראה את אותם הנופים המהממים.

אתגר חציית סקוטלנד, או בשמו הרשמי The Great Outdoor Challenge (או בקצרה, ה-TGO), שונה מאוד מכל הטרקים האלה, בזה שהוא לא עובר בשביל ספציפי. הוא מתחיל באחת מ-14 הנקודות במערב סקוטלנד, על חופי האוקיינוס האטלנטי, ומסתיים ברגע שהמשתתף (או בסלנג של האתגר – צ'לנג'ר) טובל את רגליו בים הצפוני במזרח סקוטלנד.

כל שנה, כ-350 אנשים מתאספים על החופים המערביים של סקוטלנד עם תיקי גב על הכתפיים ומטרה אחת: לחצות את סקוטלנד ברגל. אין שביל מסומן, אין מסלול אחיד – כל צ'לנג'ר מתכנן ובונה את המסלול שלו, וצריך לאשרו עם מומחי השטח הסקוטיים.

המסתורין והחופש הזה הופכים את ה-TGO למשהו יוצא דופן. זה לא רק מסע פיזי – זה אתגר מחשבתי, יכולת תכנון ומבחן של עצמאות בטבע הפראי.

זה הסיפור של חציית הסקוטלנד הראשונה שלי, שנערכה בין ה-8 ל-19 במאי, 2025.

תכנון

את התכנון של האתגר התחלתי כ-8 חודשים לפני שעליתי על המטוס ללונדון. הדבר הראשון שהייתי צריך להחליט עליו, הוא נקודת ההתחלה – אבל איך בוחרים נקודת התחלה בלי להכיר את השטח, את נקודות הציון המרכזיות, את המקומות ההיסטוריים?

השלב הראשון: בחירת המסלול

את החודשיים הראשונים של התכנון ביליתי בהתעמקות במפת סקוטלנד. בניתי מסלולים ומחקתי אותם, שיניתי את נקודות ההתחלה, ובעיקר הרגשתי אבוד. אבל, לאט לאט, מכל הבלבול הזה, התחיל להפציע ידע. התחלתי לזהות את השמות ולמקמם על מפת סקוטלנד, עד שהייתה לי תמונה מנטלית בסיסית של חלקים נרחבים באיזור האתגר.

תכנון המסלול מזכיר בחירת אוכל במסעדת שף. במסעדה הזאת, מה שמקשה את הבחירה, הוא שכל המסעדה היא בופה אחד ארוך, ואתם צריכים לעבור ליד מאות מטרים של מנות מגרות, כשיש לכם רק צלחת אחת! לא פלא ששני שליש מהאנשים שעושים את האתגר כל שנה, עשו כבר לפחות אחד בעבר.

החלטתי להתחיל ב-Shiel Bridge, כפר קטנטן בין הרי ה-Highlands המערביים. הגישה אליו, למרות מיקומו המרוחק, מפתיעה בנוחותה: טיסה מישראל ללונדון, הפסקה קצרה בעיר הגדולה, המשך לגלזגו, ומשם – מסע באוטובוס של 5.5 שעות שחושף את הנופים המרהיבים של סקוטלנד.

לסיום בחרתי בטירת Dunnottar שעל חופי הים הצפוני – אחת הנקודות הפוטוגניות ביותר בסקוטלנד. המבנה מהמאה ה-15 שימש פעם כמבצר של משפחת Keith, ואף הסתיר את כתר, חרב ושרביט מלוכת סקוטלנד מפני הצבא האנגלי של אוליבר קרומוול.

המסלול שתכננתי, היה חייב לעבור שני אישורים – אישור בסיסי של המארגנים, ואישור מפורט של אנשי שטח סקוטים, שמכירים את סקוטלנד בצורה יוצאת דופן. למשל, לאחר שהגשתי את הגרסא הראשונה של המסלול, קיבלתי פידבק של ארבעה עמודים מפורטים, ברמה של "את הגבעה הזאת כדאי לעקוף מצפון ולא מדרום, כי השטח בדרום קצת יותר בוצי." רמת הפירוט הזאת הייתה מדהימה – הערות על גשרים שנשטפו בחורף, מעברי נהרות שיכולים להיות מסוכנים באביב, ואפילו המלצות על מקומות לינה מועדפים.

לאחר הפידבק, יש תחושה שהמסלול שבניתי הוא לא רק בר ביצוע, אלא גם מותאם ליכולתיי כמטייל סולו שעושה את האתגר בפעם הראשונה.

אוכל

מה אוכלים בטרק ארוך היא שאלה שלא ניתן לנתק אותה מהשאלה "כמה שוקל האוכל שאתה סוחב על הגב שלך?".

העקרונות המנחים בתכנון האוכל ליום של טרק הוא שצריך אוכל בעל צפיפות קלורית גבוהה (הרבה קלוריות ליחידת משקל), אוכל שלא צריך לבשל אותו (חוסך במשקל הגז), וכמובן – טעים! אוכל טעים משפר את מצב הרוח, וזה קריטי במסע ארוך.

תכננתי לצרוך כ-2,000 קלוריות ליום. הקלוריות האלה נמצאות בתוך טרייל מיקס (תערובת של פירות יבשים ואגוזים), ביף ג'רקי, חטיפי חלבון ובערב ארוחה חמה אותה אני מכין מאוכל מיובש בהקפאה.

בסה"כ אני סוחב כ-400-450 גרם אוכל ליום טיול. פרטים נוספים על תכנון הארוחות אפשר לקרוא כאן.

מבחינת מים – היו לי שני בקבוקים של סה"כ 1.85 ליטר, ולא חוויתי שום מחסור במים, גם בימים חמים וארוכים במיוחד בהם סיימתי 6 ליטר מים.

מה יש בתוך התיק?

התיק שלי היה תיק במשקל סביר לעולמות האולטראלייט – משקל בסיס של כשמונה קילוגרם, שכלל כבר כקילוגרם אחד של ציוד רחפן (רחפן + שלט + 3 סוללות + מטען). במקסימום, התיק שלי שקל 12 קילו (אוכל ל-4 ימים + 2 ליטר מים). רוב הזמן משקלו היה סביב 10 קילו.

לפני כ-12 שנים יצאתי ל-3 ימים בשביל ישראל. לקחתי 4 זוגות תחתונים, 5 חולצות, 2 זוגות מכנסיים, מלא טונה ורק התבלינים שסחבתי שקלו כ-400 גרם. התיק שקל 25 קילוגרם, ופרשתי בבוקר של היום השני. זה היה סיוט. הלקח נלמד היטב.

אני הולך לזעזע חלק מקוראי עם רשימת הציוד הזאת. ל-13 ימים לקחתי שני זוגות תחתונים (אחד עליי), חולצה אחת (עליי), מכנס אחד (עליי), 2 זוגות גרביים מצמר מרינו (אחד עליי), אוהל זוגי (800 גרם), שק שינה פתוח (קווילט – כ-850 גרם לטמפרטורה של מינוס 6 מעלות), מעיל גשם, מכנסי גשם, מזרן מתנפח ועוד. רשימת הציוד המלאה כאן.

בשביל יעל

במהלך ההכנות למסע, קיבלתי משהו מיוחד שליווה אותי לאורך כל הדרך – פאץ' מספר 714 של יעל לייבושור ז"ל, תצפיתנית אמיצה שנפלה במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר. יעל הייתה מדריכת טיולים שאהבה את השבילים והטבע, והוריה בחרו להנציח אותה בדרך מיוחדת – פאצ'ים לתרמיל שאנשים לוקחים למסעות ברחבי העולם. רציתי שיעל תהיה איתי בכל צעד בסקוטלנד.

יום אפס: ההגעה לתחילת המסלול

בבוקר הגעתי לשדה התעופה לוטון אשר ליד לונדון, בטיסה ישירה מתל אביב. לפניי הייתה משימה פשוטה, אך קריטית: לקנות כ-16 חבילות ביף ג'רקי, ולשלוח לעצמי ארבע חבילות לאורך המסלול. שלוש מהן כוללות אוכל מיובש, טרייל מיקס, חטיפי חלבון וביף ג'רקי. החבילה הרביעית נשלחה למלון בסוף המסלול, וכללה בגדים נקיים. סיימתי את כל הסידורים, חזרתי לשדה וטסתי לגלזגו, העיר הכי גדולה בסקוטלנד.

יום למחרת עליתי לאוטובוס ל-Shiel Bridge. על האוטובוס היה מספר אנשים עם תיקי טיולים, כולם צ'לנג'רים מתרגשים. שם גם פגשתי את אבי ואיתן, שני ישראלים המתגררים בלונדון כבר הרבה שנים, שגם להם זה היה האתגר הראשון. כולנו התחלנו מ-Shiel Bridge, אך הלכנו במסלול שונה לגמרי, ולא נפגשנו בשום שלב, עד סוף האתגר.

הדרך ל-Shiel Bridge הייתה יחסית ארוכה – 5.5 שעות, עם שתי הפסקות קצרצרות.

החלק הראשון: Affric Kintail Way

מסלול חדש יחסית, ה-Affric Kintail Way מחבר בין Morvich לבין Drumnadrochit (דרומנאדרוקיט). כמקובל, טבלתי את רגליי במי האוקיינוס האטלנטי – בתקווה שבעוד פחות משבועיים אעשה זאת שוב במי הים הצפוני. חתמתי על טופס ההתחלה, שהיה עדיין ריק, והרמתי את הרחפן באוויר, מעל המפרץ שמימיו היו חלקים כמו מראה. על התיק שלי היה תפור הפאץ' של יעל, וידעתי שמהרגע הזה היא איתי במסע. לאחר קפה זריז בדוכן הקפה שנפתח ב-07:00, ארזתי את הרחפן ויצאתי לדרך.

לקח לי כשעה להגיע לתחילת ה-Affric Kintail Way. קצת לפני שהגעתי, ראיתי אישה שיוצאת ממכונית, עם תיק ומקלות הליכה. הלכנו ביחד כחצי שעה. היא עובדת סוציאלית, עובדת בבתי כלא, לקחה יום חופש כי מזג האוויר היה נפלא, ותיכננה לעלות על שני מונרוים היום.

יש מושג כזה, שקוראים לו Munro bagging. מונרו זה כל הר בסקוטלנד שגובהו מעל 3,000 רגל – בערך 914 מטר. יש 282 הרים כאלה בסקוטלנד, וחלק מהאנשים עושים מזה תחביב חיים – לטפס על כל אחד מהם. התחביב נקרא על שם סיר יו מונרו, שב-1891 פרסם את הרשימה הראשונה של ההרים האלה.

המסלול מתחיל לאורך נהר Croe, ולאחר בקתת הנצחה נעולה ע"ש פרד היידן ואליוט וודברן שנהרגו בסערה בזמן שניסו לטפס על ההר הכי גבוה בסקוטלנד, בן נוויס, בשנת 1955, עקף אותי מרק קוורס, צ'לנג'ר מבלגיה. אולי "בחור" זאת לא המילה הנכונה, כי מדובר באיש בן כ-74, בגיל של אבא שלי, שהלך הרבה יותר ממני, וזה האתגר השביעי שלו.

המסלול מתחיל לעלות מעל לנהר, ועובר ליד מפל מקסים. לאחר מספר קילומטרים הוא מגיע לבות'י (Camban Bothy). Bothy זה מילה סקוטית שמתארת בקתה פשוטה בהרים – בדרך כלל מבנה קטן, בסיסי, ללא חשמל או מים זורמים, שמיועד לתת מחסה חירום למטיילים. הבקתות האלה מפוזרות ברחבי סקוטלנד, במקומות מרוחקים שלפעמים אתה מגיע אליהם רק אחרי שעות של הליכה.

חלק גדול מהבות'יז מתוחזקות על ידי MBA – Mountain Bothies Association – ארגון וולונטרי של מטיילים, אשר משקם ומתחזק את הבקתות האלה כבר יותר מ-50 שנה. הם עושים את זה בחינם, מתוך אהבה טהורה להרים ולקהילת המטיילים. הכלל היחיד: "תשאיר את המקום יותר נקי ממה שמצאת אותו."

השעה הייתה 14 בצהרים, ומספר מטיילים החליטו לעצור שם ללילה. מבחינתי היום היה עוד צעיר, וציפו לי עוד כ-10 קילומטרים עד Loch Affric.

לאחר הליכה של עוד כשעה, הגעתי ל-Youth Hostel, שזה שם גדול לשני מבנים דמויי אכסניה, שלידם ראיתי כמה עשרות בני נוער עם תיקי יום, נהנים מהטבע בדרכם הקולנית. שם גם השביל מתחבר לנהר האפריק (Affric), אשר בסופו של דבר נשפך ל-Loch Affric.

כאן זה אולי זמן טוב להכיר קצת מושגים בגאלית, בהם תתקלו הרבה כשתטיילו בסקוטלנד:

בערך בקילומטר ה-27 התחלתי להתעייף. התיישבתי בצד השביל ואכלתי חטיף חלבון. פתאום הגיע עוד מטייל, Esben, מדנמרק. שמחתי לראותו. הוא אמר שהוא יודע בדיוק איפה הוא הולך לישון הלילה, והחלטתי להצטרף אליו לשארית ההליכה (כ-3 ק"מ) עד מקום הלינה.

זאת הייתה החלטה מצוינת. על גדות Loch Affric מצאנו חוף פסטורלי עם חול ודשא נפלא עליו אפשר להקים את האוהל. מאחורינו היה ביתן קטן, ששייך לבעל הקרקע, והוא למעשה בית יין. מדי פעם, בעל הקרקע מגיע לשם, פותח את הביתן, ונהנה מזריחה מטורפת מעל האגם.

אבל לא רק בעל הקרקע יכול להינות מהזריחה הזאת. אחד הדברים הכי מיוחדים בסקוטלנד הוא מה שנקרא "Right to Roam" – הזכות לנוע חופשי בטבע. בניגוד למדינות רבות אחרות, בהן הקרקעות פרטיות וסגורות לציבור, בסקוטלנד יש לציבור זכות חוקית לעבור כמעט בכל מקום – דרך שדות פרטיים, יערות, הרים, וחופים. הזכות הזאת מעוגנת ב-Scottish Outdoor Access Code מ-2003, שנותן לכל אדם את החופש לטייל, לטפס, לרוץ ואפילו לישון באוהל כמעט בכל מקום בסקוטלנד.

יש רק שלושה כללים פשוטים: להיות אחראי, לכבד את הזכויות של אחרים, ולדאוג לסביבה. זה אומר לא להשאיר זבל, לא להפריע לבעלי חיים, לסגור שערים אחריך, ולהימנע מאזורים פרטיים סביב בתים. בזכות החוק הזה אני יכול לישון באוהל באמצע השום מקום הסקוטי, לעבור דרך חוות פרטיות, ולטפס על כל הר – כל עוד אני עושה את זה בכבוד ובאחריות.

יצאתי מהאוהל ברבע לשש, ונשארתי ללא מילים. השמש בדיוק עלתה מעל Loch Affric, ובגלל שלא הייתה רוח, היא השתקפה ממנו כאילו האגם היה מראה ענקית. מעל האגם גלשו אדים של מים, וכיסו אותו בשמיכה כמעט שקופה.

ארזתי את התיק, איחלתי ל-Esben יום הולדת שמח (איזה בוקר נהדר לחגוג בו יום הולדת!) ויצאתי לדרך. השביל לקח אותי כ-6-7 קילומטרים במקביל ל-Loch Affric.

האגם הבא שהגעתי אליו, שנמצא ממש בצמוד ל-Loch Affric, הוא Loch Beinn a'Mheadhoin (משמעות השם היא "ההר האמצעי"). בין שני האגמים ראיתי אחוזה ענקית, North Affric Estate, אשר נמצאת בבעלותו של דייוויד מת'יוס, חמה של פיפה מידלטון – אחותה הצעירה של קייט, נסיכת ווילס, אישתו של הנסיך ויליאם – המלך המיועד של בריטניה. הוא קנה את האחוזה ב-2008 במחיר של כ-30 מליון ש"ח.

ישנה שערוריה מקומית סביב השטח הזה, המשתרע על 40 קמ"ר, בגלל שהמשפחה חסמה את הגישה לגשר שחוצה את האגם, מה שמונע מהציבור הרחב גישה לצדו השני של האגם – ובמקום מסלול של 3 ק"מ, נאלץ לעשות סיבוב של 18 ק"מ, מסביב לאגם. הגשר באמת עובר מאוד קרוב לבתים, ולמעשה אינו עובר על חוק שמאפשר לאנשים לנוע חופשי ברחבי סקוטלנד.

אגב, מי שרוצה – יכול ללון באחוזה. המחיר, לפי דיווחים שונים, עובר את ה-100,000 ש"ח ללילה בודד, לקבוצה של עד 16 אנשים. באחוזה, אשר נבנתה בין 1860 עד 1872, יש 8 חדרי שינהה, חדר ויסקי, היכל לארוחות גדולות ועוד.

ה-Loch Beinn a'Mheadhoin מהמם ביופיו, והשביל עובר במקביל אליו, בתוך יער. לאורך המסלול ישנם לא מעט זרמי מים, מהם אפשר לשתות לאחר סינון, אך בגלל שכבר יותר משבוע לא ירד גשם בסקוטלנד – חלקם היו יבשים.

על השביל גם נתקלתי בזוג שטייל בצורה קצת שונה! עצרתי אותם ושאלתי לפשר העגלות שהם סוחבים. הם הסבירו לי, שבמקום לסחוב את התיקים על הגב, הם בנו סוג של עגלות-תיקים, אשר מתחברות לרצועות שנתפרו במיוחד לכך. מדובר ברעיון גאוני ופשוט, למסלולים אשר מתאימים לכך. הם אמרו לי שהם מטיילים ככה כבר הרבה שנים, ושיפרו את העיצוב לאורך הזמן. איזה כיף!

קצת לפני Dog Waterfalls ישנה נקודת תצפית מרהיבה. עליתי לשם, ומיד אחרי עלתה גם קבוצת קנדים. הם שאלו אותי מאיפה אני, וכשעניתי שאני מישראל, הם אמרו שזה נורא מה שקורה אצלנו עכשיו, עם ישראל ועזה. בהברקה של הרגע, אמרתי להם להסתכל סביב, ולראות באיזה מקום שליו אנחנו נמצאים, ואז להיזכר שלפני 200 שנה זה היה איזור מלחמה, בו הסקוטים נלחמו באנגלים, האנגלים נלחמו בינם לבין עצמם, הצרפתים גם בחשו בקלחת, והמקום הפסטורלי הזה בנוי על הרבה מאוד דם – ושאולי בעוד 200 שנה, גם במזרח התיכון יהיה שקט פסטורלי. הם הנהנו בהבנה, אני הרמתי את הרחפן, וצילמתי את אחת התמונות שאני הכי אוהב מהמסע הזה.

הגעתי ל-Dog Waterfalls, ירידה של כחצי שעה, ושהתחלתי לעלות – פתאום גיליתי שלפוחית ברגל ימין! מאוד כעסתי על עצמי. הלכתי כ-20 ק"מ עם גרביים רטובות, בלי לעצור ולאוורר אותן כראוי. שמתי Compeed, שזה פלסטר מיוחד לשלפוחיות, והמשכתי עוד כ-7-8 קילומטרים עד פארק הקראוונים בעיירה קטנה ששמה Cannich (קאניק).

בפארק הקראוונים פגשתי שוב את מארק ומטייל נוסף. ישבנו על מנת Fish&Chips ולאחר מקלחת – פרשתי לישון.

קמתי בבוקר, שמתי עוד קומפיד, והתחלתי ללכת. היום היה לי יעד – הייתי חייב להגיע למזח שנמצא ב-Drumnadrochit (דרומנאדרוקיט) עד השעה 16:00, בשעה בה חיכתה לי סירה שאמורה לקחת אותי לצדו השני של לוך נס. זה אומר שהיו לי כ-9 שעות לגמוע מרחק של כ-26 ק"מ.

השמים היו כחולים, מזג האוויר נפלא, והלכתי די מהר. לאחר כמה שעות מארק שוב תפס אותי, והלכנו ביחד מספר קילומטרים, תוך כדי שיחת חולין. בשלב מסוים עצרתי להפסקה, ומארק המשיך. הדרך מאוד פסטורלית, ועוברת בין שדות מראה ירוקים ויערות.

הגעתי ל-Drumnadrochit ב-14:15, כמעט שעתיים לפני הזמן. בדשא שבמרכז העיירה, ראיתי הרבה דוכנים, וככה הבנתי שהיום שבת, ומדובר בשוק איכרים. התיישבתי בבית קפה, הזמנתי קפוצ'ינו ועוגת גבינה עם לימון, ונחתי.

לאחר חצי שעה, הגיע הזמן ללכת לכיוון המזח. מי שמפעיל את המעבורת הוא סבא'לה חביב בשם גורדון מנזיס, שכבר מזמן פרש – אך פעם בשנה הוא מפעיל את הסירה שלו בשביל צ'לנג'רים שבוחרים לחצות את לוך נס. זאת אחת המעבורות הבודדות בהן אפשר להשתמש ב-TGO. הייתי היחיד שהגיע למעבורת באותו ערב, והיו לי 40 דקות של סיפורי גורדון רק לעצמי. בצדו השני של לוך נס, גורדון הוריד אותי ברציף ישן שאיננו בשימוש ובטיחותו מוטלת בספק, ונפרדנו לשלום. איזה איש נפלא!

ישבתי טיפה על המזח וראיתי את הסירה של גורדון מתרחקת. לאחר מכן הרמתי את הרחפן שוב לאוויר, וצילמתי מספר תמונות.

משם התחילה הליכה של ארבעה קילומטרים לכיוון Ault-na-goire. שמעתי מספר גרסאות של השם הזה, וזה שתפס אצלי נשמע כמו "אאולט נא גואר". מדובר בבית עם שטח די גדול מסביב, שבו גרים הזוג אלכס וג'נט סאת'רלנד (Alex & Janet Sutherland). כבר שנים רבות הם מארחים צ'לנג'רים בחצרם ומאפשרים להקים אוהל, עם גישה לשירותים חיצוניים, ותמורת תשלום די צנוע של כ-50 ש"ח, גם לאכול ארוחת ערב ביתית. גם הפעם הייתי לבד, אם כי ג'נט סיפרה לי שבעוד יומיים אמורים להתארח אצלה כ-40 צ'לנג'רים.

אכלתי ארוחת ערב נפלאה, עם סלמון, שעועית, תפוחי אדמה וקינוח של גלידה עם פאי ריבס (Rhubarb) שג'נט הכינה. לאחר שיחה מרתקת, פרשתי לאוהל.

כאן מסתיים החלק הראשון של המסע – ה-Affric Kintail Way (ועוד טיפה). 91 ק"מ ב-3 ימים, 132 אלף צעדים, 11,600 קלוריות ומספר אנשים טובים שפגשתי בדרך.

מפה מתחיל החלק השני, שונה מאוד מהחלק הראשון – הרי מונאליאת', ההרים האפורים.

החלק השני: Monadhliath Mountains

הרי מונאליאת' נמצאים בין הרי קיירנגורם (Cairngorm) לבין לוך נס. מדובר על איזור ללא ישובים, ועם נוכחות די דלה של בני אדם. למעשה, מהרגע שנכנסתי להרי מונאליאת', ראיתי שני אנשים – עם אחד הצלחתי לנהל שיחה של כ-30 שניות, כי הנהר שהפריד ביננו היה רועש מדי, ואת השני ראיתי ממרחק של כ-3 ק"מ, לפני שהוא נעלם.

התעוררתי די מאוחר, ואכלתי ארוחת בוקר עם ג'נט ואלכס – לחמניית בייקון עם עגבניות, אל מול החלון העצום שבסלונם. נפרדתי מהם לשלום, ואלכס רץ להביא את הכינור, וניגן את ה-Road to Errogie בזמן שהתרחקתי.

זה, אגב, הבן המוזיקאי שלהם, אדם סאת'רלנד מנגן את המנגינה הזאת:

פשוט אנשים נפלאים, ידידותיים ואיכפתיים – לא סתם Ault-na-goire הפך למוסד בקרב הצ'לנג'רים.

צעדתי עד Errogie (כן, זה אותו Errogie מ-The Road to Errogie), ופניתי ימינה, להליכה של כ-2 ק"מ לאורך לוך מור. מימיני היו מפוזרים בתי כפר עם כבשים וסוסים, ובצידי הכביש לעיתים צמח שיח גבוה וקוצני עם פרחים צהובים.

כשני קילומטרים לאחר לוך מור, התחלתי להיכנס לתוך הרי מונאליאת'. הירוק של העמק התחלף בחום-ירוק-אפור של ההרים. עברתי ליד טורבינת רוח ענקית, ובערך ב-13 בצהרים הגעתי לנחל Aberchalder עם סכר קטן. לפני היה החלק הראשון של הליכה בשטח ללא שבילים מסומנים. התיישבתי, אכלתי בילטונג, אזרתי כוחות ונכנסתי לתוך השטח.

זאת הייתה הטעימה הראשונה של ההליכה בשטח הסקוטי. הצמחיה נמוכה, לא עולה על 40 ס"מ, עם סימני צבאים בכל מקום: חפירות, עקבות וגללים. בהתחלה הלכתי פשוט ישר, לפי GPS, אבל מהר מאוד הבנתי שצריך להוריד את העיניים מהטלפון עם ה-GPS, ולהסתכל על הקרקע. שבילים! שבילים של צבאים. הם התפתלו באופן מושלם לאורך הנחל, עקפו איזורים בעייתיים והיו מאוד קלים להליכה. מדי פעם הטרדתי את המנוחה של איזה שפן או ציפור שהתחילה לעוף ולצרוח, תוך שהיא מפילה לי את הלב לתחתונים.

זה היה רק קילומטר. בערך חצי שעה, אולי קצת יותר, של הליכה, עד שמצאתי שביל של בני אדם, שביל אחר, אבל זאת הייתה חוויה ראשונית, מאוד טהורה, של חיבור עם הטבע באופן ישיר. אפילו ראיתי שם בריכה קטנה וחמודה, שאם זה לא היה סקוטלנד – בטוח הייתי קופץ לתוכה!

אחד הדברים המעניינים ששמתי לב אליהם, הוא היעדר מוחלט של עצים באיזור! זה התחיל להיות בולט כאשר הלכתי על שביל ג'יפים, ולאורכו הייתה אדמה חשופה – עם המון שורשים עצומים, ומתים. זה לגמרי מעשה ידי אדם לאורך 1000 השנים האחרונות. פעם, כל האיזור כוסה על ידי יער עצום, ה-Caledonian Forest, ובעשרות השנים האחרונות ישנם הרבה מאמצים להחזיר את העצים לאיזור זה.

יש משהו מאוד עוצמתי בהרים האלה, אבל מן עוצמה אפילה כזאת. לא סתם קוראים להם "ההרים האפורים". משהו בדרך המיוחדת שהם מלאי חיים מצד אחד, אך מצד שני הם גם מאוד בודדים, גרם לי להתכנס בתוך עצמי תחת העננים הכבדים ככל שהתקדמתי.

המשכתי על שביל הג'יפים עוד כ-4 קילומטרים, והגעתי למקטע השני ללא שביל – עוד שני קילומטרים. הפעם זה היה קצת יותר מסובך – האיזור היה הרבה יותר רטוב, והנחל שהייתי אמור לצעוד על גדותיו (Allt Odhar) נעלם מדי פעם מתחת לפני האדמה ונחלים אחרים הציפו את האיזור. חששתי שהאדמה תקרוס אם אעבור מעל הנחל במקומות האלה. מעבר לכך, נתקלתי בהרבה תעלות עם בוץ שחור, שלא היה אפשר לעבור אותן, ומצאתי את עצמי עושה די הרבה זגזגים בשביל להתקדם.

לקראת הסוף של שני הקילומטרים האלה התחיל גשם. זה היה הגשם היחידי שהיה לי בסקוטלנד, וגם הוא נמשך רק שעה.

לאחר שני קילומטרים, וכקילומטר וחצי לפני איפה שחשבתי שאסיים את היום, מצאתי נקודה מושלמת ללינה – הדשא היה ישר, ליד הנחל, והחלטתי לעצור להלילה.

הכנתי ארוחת ערב ותוך כדי שאני אוכל את הפירה עם עוף – הקלטתי את הסרטון הבא, שמסכם את היום. אמנם מדובר ביום של רק 10 שעות הליכה, אבל קשה.

לא ישנתי טוב כל כך. התעוררתי המון, עם מחשבות שליליות – למה אני עושה את זה לעצמי, ואולי כדאי לפרוש, וארבעה ימים זה מכובד (זה לא…), והיה לילה נורא קר והיה לי קשה לצאת משק השינה… אבל קמתי, התארגנתי, יצאתי מהאוהל והבנתי שהתעוררתי לבוקר קסום!

העננים הכבדים מאתמול נעלמו, ופינו מקום לערפל של הבוקר, שמעליו היה אפשר לנחש שיש שמים כחולים. הגעתי למקום שהיה מסומן על המפה כ-Dalbeg, ומתוך הערפל הופיע בית, באמצע שום מקום, על גדות נהר Findhorn. קצת לפני ראיתי אוהל ירוק בגדה השניה של הנהר, ואיך שעברתי לידו – יצא משם גבר. צעקתי לעברו "Hello", מה שמאוד הבהיל אותו. אני יכול להבין אותו – בהרי מונאליאת' אתה לא מצפה לפגוש סתם ככה אנשים באמצע הדרך.

סביב שש וחצי, וכעבור כשעה הערפל נסוג, אך לא לפני שהרמתי את הרחפן לאוויר וצילמתי מספר תמונות.

התקדמתי לאורך נהר Dalbeg, וכרגע לפני שפניתי ימינה לנחל Elrick, ראיתי אחוזה ענקית: ה-Coignafearn Lodge.

התוכנית להיום הייתה יחסית פשוטה: הולכים לאורך נהר Dalbeg, פונים ימינה ל-Elrick Burn, לאחר מכן שמאלה בכביש ג'יפים, ולאחר כ-5-6 ק"מ, בצומת של 3 שבילי ג'יפים, עוזבים את השבילים ונכנסים שוב לשטח לא מסומן. לאחר הליכה של כ-6 קילומטרים ללא שבילים, מגיעים שוב לשביל ג'יפים, עליו הולכים 2 קילומטרים ועוצרים ללילה.

היום הלך והשתפר, ובדרך ראיתי אפילו אדר צבאים!

כשהתקרבתי לצומת, ממנה הייתי אמור להתחיל את ההליכה בשטח הלא מסומן, מצאתי בקתת ציידים קסומה. החלטתי, בניגוד לכל הימים עד כה, להרטיח שם מים ולאכול ארוחת צהרים. בדיעבד, הסתבר שזאת הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי במהלך החצייה.

וככה, אכול ושתוי – התחלתי את ששת הקילומטרים של השטח הלא מסומן.

בהתחלה, עקפתי מצפון את הפסגה הלא מסומנת של Coire na h-Easgainn וירדתי למטה, לנחל קטנטן ויפיפה בשם Caochan Dubh. כל הדרך נתקלתי בשפנים ענקיים שברחו ממני בשקט מופתי, וציפורים שהבהילו אותי כשעפו תוך כדי צרחות איומות מהשיחים הנמוכים.

לאחר מכן התחלתי את העליה לכיוון Carn na Guaille. על המפה, ארבעת הקילומטרים הבאים נראו מאוד פשוטים – אני עולה לכיוון הגבעה, עובר בין שתי גבעות סמוכות, ליד אגם פסטולי קטנטן עם שני נחלים, יורד לכיוון שביל ג'יפים וזהו.

המציאות הייתה קצת שונה. לאחר שסיימתי את העלייה, במהלכה לא מצאתי שום שבילי חיות ונאלצתי פשוט ללכת דוך דרך צמחייה נמוכה אך צפופה, הגעתי למישור, שהיה מלא בבורות ותעלות עמוקות מאוד, של בין 2 ל-5 מטרים, עם בוץ בתחתית. חלקם היה ניתן לעקוף בקלות, וחלקם האחר דרשו סטיות מהותיות מהמסלול. הדבר הזה הזכיר קצת את משחקי המבוך ("ילדים, עיזרו לאלי למצוא את הדרך החוצה!"), אבל בחיים האמיתיים – וללא היכולת להסתכל מלמעלה.

ככל שהתקדמתי, זה נהיה קשה יותר. כשהגעתי לאגם הפסטורלי, הבנתי שלא אגם ולא נעליים, אלא ביצה טובענית ומסוכנת. לקח לי כ-4 שעות לעשות את ה-6 הקילומטרים האלה. רציתי להרים רחפן ולצלם, אבל לא היה לי אפילו חלקת אדמה או דשא מספיק שטוחים כדי שאוכל לעשות זאת. למזלי, בשלב הזה כבר כ-10 ימים לא היה גשם רציני באיזור, והכל היה יחסית יבש.

אני לא רוצה לחשוב איך זה יכל להיגמר, אם הייתי שם בגשם רציני, אחרי שבוע רטוב, ובערפל.

לאחר שהצלחתי לצאת מהביצה, כעבור כקילומטר, נכנסתי לעמק רחב ידיים – הלא הוא עמק Dulnain. מרחוק ראיתי עדר צבאים גדול, שמנה עשרות רבות של פריטים. אפשר לראות בתמונות שצילמתי מהרחפן, כמה הנהר יבש – אמנם יש עדיין זרימה רצינית, אבל היא לא ברת השוואה לזרימה הרגילה, אותה אפשר לנחש לפי האבנים החשופות בערוץ הנהר.

הלכתי עוד כ-1.5 ק"מ, עד שהגעתי לגשר, שלידו היה דשא ישר, מוגן על ידי תלים מסביב – ומפל מים מהמם במרחק של כ-100 מטרים. החלטתי זה המקום שבו אני עוצר, ללילה, וכך היה.

בזמן שהקמתי את האוהל, ציפור, אולי שחף, עשתה צלילות התאבדות מעליי, ועברה מרחק של כמטר או שניים מעל ראשי, תוך כדי צווחות. היא כנראה פחות אהבה את הנוכחות שלי שם, ולא הפסיקה, עד שלא צעקתי עליה ואיימתי לתפוס ולאכול אותה לארוחת ערב. באופן פלאי, היא הבינה אותי, ולא הציקה לי יותר.

זה מדהים למה גורמים יומיים ללא קליטה ובני אדם – פתאום למדתי איך לדבר בשפת הציפורים!

כמו כמעט בכל יום עד כה, התעוררתי ב-5. התעוררתי בהתרגשות – היום צפוי לי יום קצר, רק כ-16 ק"מ, ובסופו אני אמור להגיע לעיירה ששמה Aviemore. זה גם היה אמור להיות היום האחרון בהרי מונאליאת'.

השמש בדיוק עלתה מעל הגבהות, וצבעה את העמק הקטן בו ישנתי בצבעי בוקר.

חציתי את נהר ה-Dulnain בגשר, בדיוק כאשר חלק מהנהר היה עדיין בצל ההרים, וחלקו האחר כבר הואר על ידי קרני השמש העולה.

מפה התחיל כביש אפר של כ-9 ק"מ, שכל הזמן עלה. אמנם רק 9 ק"מ – אבל לי הוא נראה כמו נצח. האוויר עמד, לא היו מקומות מסתור מהשמש, וגם לא מקורות מים שהעזתי לשתות מהם. זה היה קטע מאוד מאייש ודי משעמם, וכבר ממש רציתי להיות מאחוריו. למעשה, זה חלק מ-"כביש בורמה" (Burma Road), שנבנה על ידי אסירי מלחמת העולם השני בשנות ה-40.

היחידים שהנעימו את זמני, היו שוב הציפורים המבהילות שכאשר עברתי קרוב מדי אליהן, צווחו ועפו – וגם עוד מטייל עם נעלי Altra Lonepeak, שאמנם לא ראיתי אותו, אך ראיתי את עקבות רגליו לאורך כל כביש האפר.

בחלק העליון של השביל, עמדה אנדרטה, עליה היה כתוב:

Alaistair Polson M.M.
Headkeeper Kinrara 1960-79
A better friend had no man

טבעם שבילים, שכאשר הולכים בהם, הם לבסוף נגמרים. גם היפים שבהם, גם המעצבנים שבהם, וגם השביל הזה נגמר. משם, הכל היה בירידה. ראיתי מספר פרפרים, ואפילו לטאה יחסית גדולה.

התחלתי לרדת ל-Aviemore, וסוף סוף ראיתי אנשים – מטיילים שהולכים בכיוון השני ורוכבי אופניים.

ירדתי ל-Aviemore ובשעה 11:30 התיישבתי בבית קפה, חצי שעה לפני המלון, שנמצא קצת מחוץ לעיר (Coylumbridge Resort Hotel), כשאני נהנה מקולה קרה וכריך. כאשר הגעתי למלון, גיליתי שהצ'ק אין רק משעה 15:00, אז תפסתי מונית לעיר. נהג המונית שאל אותי לפשר המבטא שלי, והאם אני מישראל. עניתי שכן, וכך גיליתי שאתמול הוא הסיע את אבי ואיתן, מרחק של כ-25 ק"מ משם, למסעדה! איזה צירוף מקרים. לנהג המונית קראו גארי, והוא היה בחור ממש חביב.

אכלתי המבורגר עם גינס, הסתובבתי קצת בעיר והתקשרתי לגארי שיקח אותי חזרה למלון. לאחר מקלחת ארוכה, כביסה בכיור ומספר שיחות וידאו לאחר כמעט 3 ימים ללא קליטה – נכנסתי למיטה במלון היחידי שהרשתי לעצמי לאורך המסלול.

וככה נגמרו להם הרי מונאליאת'. הרים שקטים, עם נוכחות דלה מאוד של בני אדם, עוצמתיים בדרכם המיוחדת, שמדי פעם יודעים לשאוב ממך את כל האנרגיות בביצות אינסופיות, ומדי פעם להפעים אותך בנופים משכרי חושים.

לפניי עמד החלק השלישי של המסע – הרי קאיירנגורם, Cairngorm Mountains.

בשלב הזה גם הייתי צריך להחליט, האם אני הולך על המסלול הקל יותר (Foul Weather Alternative, או לפעמים גם Feeling Weary Alternative) או שאני ממשיך עם התוכנית. בתוכנית הרגילה – עלייה ל-Ben Macdui, ההר השני הכי גבוה בבריטניה, 1,309 מטר גובה, אבל זה גם מחייב אותי להמשיך יום למחרת בעוד יום של שטח לא מסומן, הפעם לאורך 10 ק"מ, והאמת היא שלאור ההרפתקאה מאתמול – לא כל כך רציתי לחוות את זה שוב.

הצטרפה לזה גם עובדה שאבא שלי היה צריך לעבור ניתוח לב למחרת, ולאחר ששיתפתי אותו לגבי הביצה, הוא היה מאוד מודאג, ולא רציתי להדאיג אותו.

ההחלטה שקיבלתי היא להמשיך עם המסלול הרגיל, לעלות על Ben Macdui, אבל יום למחרת ללכת 6 ק"מ נוספים, שלא היו מתוכננים, כדי להגיע ל-FWA ולהימנע מעוד ביצה פוטנציאלית.

התקשרתי ל-צ'לנג' קונטרול (המארגנים) והודעתי להם לגבי התוכנית שלי.

ואז, הלכתי לישון.

החלק השלישי: Cairngorm Mountains

את הבוקר התחלתי בצעידה של כ-9-10 ק"מ ביער רוטימורכוס (Rothiemurchus). זה הוא צילו החיוור של יער קלדוני גדול יותר, שכיסה חלק משמעותי של סקוטלנד לפני כ-1,000 שנים. בזמן מלחמת העולם השניה, הבריטים אימנו ביער זה את הקומנדו הנורווגי באומנות החבלה ולוחמת גרילה.

מזג האוויר המשיך להיות טוב, ולא היה צפוי להיות גשם בימים הקרובים. זה כבר התחיל להיות ממש חריג! הרי סקוטלנד ידועה בגשמים שלה…

קצת לפני 9 הגעתי לקפה ביער, The Allt Mor Cafe. הוא נפתח רק בתשע, אז התיישבתי על השולחן ממול ודיברתי עם אחותי ואבא שלי. אבא שלי היה צריך לעבור ניתוח לב באותו יום – משהו שנקבע כשבועיים לפני שטסתי. ניתוח יחסית סטנדרטי, אז לא הייתי מודאג.

המשכתי ללכת ביער. בניגוד לכל מה שראיתי עד כה – זה בהחלט נראה כמו יער אמיתי ועתיק. העצים צמחו צפוף מאוד, ואם הייתי בוחר להיכנס לתוך הסבך, הייתי הולך לאיבוד מאוד מהר.

התחלתי את העליה לתחנת הבסיס של הרכבל. בשלב מסוים הגעתי לשביל שפעם היה כביש, אבל רואים שכבר איזה 20 שנים הוא לא בשימוש, וכמעט שלא נשאר ממנו זכר. ככל הנראה זה היה הכביש הישן לתחנת הבסיס, שפשוט ננטש כשנסלל כביש חדש יותר ומהיר יותר.

בשעה 11 הגעתי לתחנת הבסיס של הרכבל, שלפניה התנוסס שלט גדול, "Cairngorm". מפה – רק עולים, עליה של כ-6 שעות, או לפחות זה מה שלקח לי.

השביל מאוד מסודר, ומדי פעם נתקלתי באנשים שעשו מסלול יום שכולל את העליה לפסגת Ben Macdui, בגובה של 1,309 מטר. כזכור, Ben בגאלית זה "הר", וזה ההר השני הכי גבוה באיים הבריטיים, והכי גבוה מבין הרי קיירנגורם.

ישנו סיפור עם סקוטי, על "איש אפור וגדול של בן מקדוי", על שם ייצור שרודף את מי שעולה על ההר, עם לא מעט סיפורים של עדי ראיה. הייצור מאוד רזה, בגובה של יותר מ-3 מטר, עם עור ושיער גהים, ידיים ארוכות וכתפיים רחבות. לפי הסיפורים, הייצור לרוב אינו נראה ומסתתר בערפל, ורק הולך מאחורי המטפסים ומשמיע רעשים של צעדים על אבני חצץ שעל ההר.

הסיפור המתועד הראשון היה של נורמן קולי ב-1925, אשר היה מטייל ותיק, פרופסור וחבר בהחברה הגאוגרפית המלכותית. הוא מספר:

הייתי בדרך חזרה בערפל מהגלעד שעל פסגת ההר, כאשר התחלתי לחשוב שאני שומע משהו מעבר לרעש של צעדיי. כל כמה צעדים שעשיתי, שמעתי קראנץ', ואז עוד אחד – כאילו מישהו הולך אחרי, אבל עושה צעדים ארוכים פי שלוש או ארבע. אמרתי לעצמי, זה הכל שטויות! הקשבתי שוב, ושמעתי שוב, אבל לא ראיתי שום דבר בערפל. המשכתי ללכת, ושמעתי שוב את צלילי הקראנץ' המוזרים האלה מאחוריי, נתקפתי בפאניקה והתחלתי לרוץ באמוק למטה, לאורך 6-7 קילומטרים כמעט עד יער רוטימרכוס. מה תסיקו מזה, אני לא יודע, אבל יש משהו מאוד מוזר על הפסגה של בן מקדוי, ואני לא אחזור לשם יותר.

השמים היו כחולים ולא היה ערפל, אז לא הייתי צריך לדאוג מהיתקלות עם האיש האפור הגדול של בן מקדוי. בעודי עולה, חציתי מספר מועט של פלגי מים קטנטנים.

מדי פעם עצרתי בשביל להסתכל אחורה על יער רוטימורכוס ועל אגם מורליך, Loch Morlich, אשר הופיע בתוכו כאבן חן כחולה.

התקשרתי גם לאבא, ואיחלתי לו הצלחה בניתוח. דיברתי גם עם אחותי. שניהם נשמעו מאוד רגועים ולא מודאגים, ולכן גם לי לא הייתה סיבה לדאגה. המשכתי לעלות.

בדרך למעלה הגעתי למישור רחב (Miadan Creag an Leth-choin) ועצרתי בשביל להרים את הרחפן לאוויר. משם הצלחתי לצלם כמה תמונות של Lairig Ghru – פס באורך של כ-30 ק"מ שמאפשר מעבר בהרי קיירנגורם בלי לעלות על בן מקדוי. במזג אוויר רע, הפס הזה ידוע לשמצה בכך שהופך למנהרת רוח עם רוחות שיכולים להגיע ל-100 קמ"ש.

בזמן שצילמתי את התמונות, הגיע אליי זוג אנגלים – קירון ואישתו, שאת שמה אינני זוכר. דיברנו קצת, על הטיול, על חציית סקוטלנד ועל ישראל.

המשכתי לעלות ולאחר כ-2 ק"מ הגעתי לאגם קטנטן Lochan Buidhe. התקרבתי אליו, ואמרתי לעצמי – זאת נקודה מצוינת לצילום! פרקתי את הציוד, ופתאום שמתי לב שאני מוקף באלפי יבחושים! אספתי את הציוד שלי וברחתי משם כל עוד נפשי בי. יבחושים (midges) הם כמו יתושים קטנים, ועוקצים בצורה מאוד כואבת. הם כל כך קטנים, שהם מצליחים לעבור דרך רשת יתושים, ולכן רשתות יבחושים הרבה יותר צפופות.

הרחקתי טיפה מהאגם, והרמתי את הרחפן.

זהו. נשארו שני קילומטרים עד הפסגה, אבל שני הקילומטרים האלה היו שונים מאוד ממה שראיתי עד כה. הקרקע הישרה התחלפה באבנים גדולים, עם פוטנציאל פציעה, והלכתי ממש בזהירות מקאירן אחד לשני.

ואז פתאום ראיתי את הפסגה. התמלאתי בתחושת אושר עילאי – הגעתי! עליה של כ-8 שעות בסה"כ, בקצב צב שלי, אבל הגעתי! את ה-200 מטרים האחרונים עשיתי כשאני כמעט מרחף באוויר.

קשה לתאר את התחושה הזאת. זאת פשוט שמחה טהורה – שמחה על ההישג, שמחה על ההבנה שאני בערך בחצי הדרך לסיום, שמחה על זה שעברתי את כל מה שעברתי, והציפיה למה שעוד יהיה.

על הפסגה ראיתי מספר אנשים. אחד שהגיע לשם עם אופניים – רכב מהצד השני, וב-2 קילומטרים האחרונים פשוט סחב אותם על הגב. עוד אחד – הטיס רחפן. דיברתי איתו, והוא עלה בערב שלפני כן ובילה את הלילה על הפסגה.

ביקשתי מהבחור עם האופניים לצלם אותי, והוא צילם את אחת התמונות שאני הכי אוהב מהטיול הזה.

התיישבתי ואכלתי. מזג האוויר היה מושלם – לא הייתה רוח בכלל, השמים היו כחולים והטמפרטורה הייתה מאוד נעימה.

כמובן שלא יכולתי להתאפק, והרמתי את הרחפן.

בזמן שהרחפן היה באוויר, אחותי התקשרה. ניתקתי, בשביל לא לאבד את הקשר עם הרחפן. היא התקשרה שוב. תחושה לא טובה התעוררה אצלי, עניתי לה ואמרתי שאני מוריד את הרחפן וחוזר אליה.

התקשרתי. היא בוכה. לא מצליחה לדבר. מנסה להסביר לי משהו לגבי אבא. אני לא מצליח להבין וקוטע אותה, "הוא חי או מת?". היא עונה לי שחי, ונרגעת מספיק כדי לספר.

הניתוח הסתבך, ובמקום שעה לקח שעתיים וחצי. בזמן החלפת השסתום, הלב של אבא שלי, אבא אהוב שלי, הפסיק לפעול פעמיים, בגלל הסתיידות שהשתחררה. הניתוח לא מבוצע בהרדמה מלאה והוא היה ער לכל מה שקורה מסביב. הרופאים אמרו שאם לא היה על שולחן הניתוחים – זה היה סופו. כרגע הוא בהתאוששות, אבל ה-24 שעות הקרובות קריטיות.

שאלתי אותה האם אני צריך לחזור לארץ. היא אמרה שהיא לא יודעת. דיברנו עוד קצת, והחלטנו שאני נשאר על הפסגה כמה שאני יכול, כי לא בטוח שתהיה לי קליטה אחרכך.

נשארתי שם כשעה. דיברנו מספר פעמים. היא אמרה שהמצב עדיין מאוד רגיש, אבל כנראה שאין סיבה שאחזור לארץ. הייתי גם בדילמה – לאיזה כיוון לרדת? האם לרדת לכיוון ממנו באתי, בשביל לחזור לארץ? או לרדת לצד השני, לכיוון Loch Etchachan, ולישון ליד האגם או אפילו בבקתת האצ'ינסון בהמשך?

לבסוף, ההחלטה התקבלה – אני ממשיך הלאה, וממשיך להתעדכן דרך המכשיר הלוויני. אמנם אי אפשר להתקשר, אבל בהחלט אפשר לשלוח הודעות טקסט.

התחלתי לרדת למטה, בוכה. איבדתי את הקליטה מאוד מהר. חוסר אונים מוחלט. איבדתי את הדרך פעמיים. הגעתי לשדה שלג של מספר מאות מטרים אורך, אבל רק כ-20 מטר רוחב, והתפתתי לעבור דרכו – אבל עצרתי את עצמי. אני לא יודע מה יש מתחת. אולי הוא חלול ואני אפול? עליתי למעלה ועקפתי אותו, החלטה שאני מאוד גאה שקיבלתי אותה, גם ברגע קשה.

קצת מעל Loch Etchachan הקליטה חזרה. התקשרתי לאחותי, היא אמרה שהמצב משתפר, ושאלה האם אני רוצה לדבר עם אבא. בכיתי, ולא רציתי להדאיג אותו – סירבתי, אבל ביקשתי ממנה שתגיד לו שאני מביא משהו מההר, במיוחד בשבילו (אבן שלקחתי על הפסגה) ושדיר באלאק הוא עושה שטויות. לאחר מכן התקשרתי לאישתי ועידכנתי אותה במה שקורה.

נשמתי עמוק, טיפה נרגעתי וצילמתי את האגם. בדיעבד, אני מאוד מתבאס שלא צילמתי אותו עם הרחפן, אבל באמת שבאותו רגע, לא יכולתי לחשוב על שום דבר, חוץ מאבא שלי, ואיך אני מסיים את היום הזה. השעה הייתה כבר שש בערב.

על שפת האגם היו מספר אוהלים. התקרבתי לאחד מהם – ארבעה בחורים בריטים שבדיוק חיממו אוכל. שאלתי אותם לגבי האם בקתת Hutchinson רחוקה, ואמרו לי שלא יותר מחצי שעה ירידה.

רציתי באותו רגע חברה אנושית. רציתי לשתף מישהו במה שעובר עליי כרגע, אבל הם היו בחופשה, ומטייל אקראי לא כל כך עניין אותם.

החלטתי שאני ממשיך וישן בבקתת Hutchinson. זאת ביקתה שלעיתים נדירות עומדת ריקה, ובטוח יהיו שם אנשים.

ירדתי למטה, וקצת אחרי שעה שבע הגעתי לבקתה. מרחוק ניסיתי להבין כמה אנשים יש שם – לא ראיתי אוהלים בחוץ, ולא ראיתי תנועה בחוץ. האנשים בטח יושבים בפנים ונהנים מארוחת ערב חמה ושיחות ערות.

נכנסתי לבקתה, והיא הייתה ריקה לחלוטין.

הבקתה כולה שלי! ברגע שהבנתי את זה, הוקל לי. הבנתי שאני רק צריך זמן לשבת, לאכול, לנשום. התכתבתי עם אחותי, התכתבתי עם אישתי. נראה שהמצב מתייצב.

מילאתי את בקבוקי המים מהנחל שזורם ליד היוצא מהאגם Etchachan שלמעלה, הכנתי אורז עם עוף ובזמן שחיכיתי שהוא יהיה מוכן, נשמתי עמוק והרשתי לעצמי לאסוף את מחשבותיי לגבי היום.

ישבתי קצת והסתכלתי מהחלון, על הנוף. התחלתי להרגיש חיבור מיוחד לבקתה הקסומה הזאת, באמצע שום מקום. הבנתי למה חלק מהאנשים קוראים לה Hutchie. מאוד קל להתאהב במקום הזה.

בלילה שמעתי כל מני קולות, ספק מבחוץ, ספק מבפנים. אולי עכברים, או צבאים, או סתם קולות של בקתה שעוברת שינויים במעבר בין החום של היום לקור של הלילה. או אולי אפילו, האיש האפור של בן מקדוי בא להיפרד.

התעוררתי והתכתבתי עם אחותי. המצב של אבא שלי המשיך להשתפר, והלילה עבר בסדר. היום יהיה יום ארוך. יש לי 6 ק"מ ללכת, לפני שאגיע לתחילת המסלול המתוכנן – בגלל שהחלטתי לפני יומיים לעשות את המסלול ה-FWA, ולא ללכת דרך ביצות לא ידועות.

נפרדתי לשלום מבקתת Hutchinson ויצאתי לדרך.

צעדתי בצל של ההרים, ובשעת הבוקר המוקדמת היה קר. השביל לקח אותי למטה, לכיוון צומת שבילים, מעבר לגשר קטן, ואז צפונה, בין שני הרים.

הסתכלתי לאחור – השמש העולה יצרה קונטרסט חזק בין החלק המוצל של העמק לחלק המואר. בקתת Hutchinson עמדה שם בודדת ורחוקה, מתחת ל-Ben Macdui, נפרדת ממני לשלום.

התקדמתי צפונה לאורך פס Lairig an Laoigh עד חצייה מפורסמת, Fords of Avon. החצייה הזאת מתאפשרת רק כאשר מפלס המים נמוך. כאשר מפלס המים גבוה, זה בלתי אפשרי לחצות אותו, בלי לסכן את החיים.

רק בעודי כותב פוסט זה, שמתי לב שצילמתי בטעות גם אוהל (בשעה 08:30) – עברתי ממש לידו, בלי לשים לב.

לאחר שחציתי את Fords of Avon, עצרתי בבקתה ממש קטנה. כל כך קטנה, שהיא אפילו לא ראויה לשם "בקתה" – אלא יותר רפיוג' (Refuge), למעשה זה גם שמה – Fords of Avon Refuge, מקום בו אפשר להסתתר ממזג אוויר נורא, אך לא יותר מכך.

מפה התחיל אחד החלקים היותר מעצבנים ויפים של החצייה – הליכה של 14 ק"מ בעמק שנקרא Glen Avon, לאורך River Avon. שלא תבינו אותי לא נכון – העמק מהמם, ואם אורכו לא היה 14 קילומטר, הייתי נהנה מאוד! אבל משהו באורך הזה, היה פשוט, ובכן, ארוך מדי. מצד שמאל הר, אחרכך עמק עם שביל בתוכו, נהר ואז שוב הר – לאורך 14 קילומטר. לא חשבתי שהליכה יכולה להיות יפה ומשעממת בו-זמנית.

בחלקו הראשון היה נראה שההר בוכה. כל כמה מטרים הייתה נביעה קטנה מצלע ההר, שיצרה שלוליות וזרמים קטנטנים, בתוכם היו המון צפרדעים. לפעמים שביל שנראה מוצק, התברר כבור בוץ.

כמובן שגם לא הייתה קליטה, ונאלצתי למצוא דרך לבדר את עצמי – למשל, על ידי המצאה של שירים. מצטער מראש על היכולות הווקאליות שלי, שמתקרבות ליכולות הווקאליות של הצפרדעים אותם ראיתי. כאשר הילדים שמעו את השיר, הם מאוד השתעשעו. האמת שגם אני!

ב-11:30 הגעתי לעוד בקתה, Faindouran Bothy. עצרתי שם רק למספר דקות, והמשכתי הלאה.

ההליכה נמשכה ונמשכה, בלי יותר מדי עליות או ירידות. היו שני רגעי שיא להליכה ב-Glen Avon – נחש צפע אירופאי, וכשהיא הסתיימה.

האמת שאני קצת עושה עוול. באמת מדובר בעמק יפה, וחשוב מאוד – זה אחד המקומות בהם הסקוטים מנסים להחזיר את היער הקלדוני. הדרך בה הם עושים את זה, זה לגדר שטחים נרחבים בשביל למנוע מעבר צבאים שאוכלים את העצים הצעירים, ושתילת עצים מזרעים שנמצאו באותו העמק. זאת מחשבה מאוד יפה לדורות קדימה, ואולי נכדיי, כשיקראו את הפוטס הזה בעוד 50 שנה, ילכו ביער קלדוני.

בסוף של Glen Avon, הנהר River Avon יוצר בריכה עם מים שקופים, בריכה פשוט מהממת. המקום נקרא Linn of Avon, או אשד Avon.

ואז, בשעה רבע לארבע, סוף סוף סיימתי את ההליכה ב-Glen Avon והגעתי לעמק אחר, ששמו Glen Builg.

מדובר בעמק קטן וקסום. זורם דרכו נחל קטן, Builg Burn, עם מים נקיים ביותר. דשא ישר רחב ידיים מתפרס לאורך חלק גדול מהעמק, ושביל אפר עובר באמצע.

כשחשבתי שכבר אין סוף לפסטורליות של העמק, פתאום הופיע לפניי האגם שלו – Loch Builg. אגם ארוך, עם מים כחולים כהים, עם אדוות קטנות של בריזה קלה.

נפעמתי מהיופי.

באמצע האגם שחה לו ברבור, ודג דגים.

ביציאה מ-Loch Builg ראיתי עוד אגם קטנטן, Lochan Oir, עם סירה קשורה. מעניין מה עושים שם עם סירה…

השעה כבר שש בערב, אבל יש לי עוד 5-6 ק"מ. התחלתי להיות טיפה מודאג, והלכתי די מהר. היעד היה Corndavon Lodge, ומאוד קיוויתי שמדובר בבות'י שאפשר לישון בה. כשסוף סוף הגעתי לשם, גיליתי שני מבנים, שניהם סגורים. מסתבר שאחד מהם אכן פעם היה בקתת מטיילים, בות'י, אך נסגר, ואילו המבנה השני, הגדול יותר – היה נעול ועם סורגים. גרוע מכך – המוני כבשים הסתובבו באיזור, והיה בלתי אפשרי למצוא מטר מרובע ללא קקי של כבשים. המקום היחידי שהיה ללא קקי, הוא גדר הצמודה ללודג' עצמו, אבל לא רציתי להקים שם את האוהל, כי זה בניגוד לקוד המטיילים הסקוטי. אז, מצאתי את בשעה שבע בערב ממשיך הלאה, מחפש מקום בו אפשר להקים את האוהל.

לאחר כקילומטר וחצי, מצאתי מקום סביר להקים את האוהל. הוא לא היה מושלם – הדשא לא היה שטוח, והיו מלא "ראשי דשא", אבל היה משמעותית פחות קקי כבשים. הקמתי את האוהל, ניפחתי את המזרון פחות מהרגיל, כדי שיוכל להיכנס טוב יותר בין ראשי הדשא, הרתחתי מים לארוחת ערב, ואז פינקתי את עצמי גם בתה חם.

יום ארוך מאוד, עם הרבה חוויות מאוד שונות, שהתחיל בבקתה קסומה, ונגמר בלילה סביר בין שני ראשי דשא.

לפניי היה יום מרגש, כי לאחר יומיים ללא קליטה וללא בני אדם, הייתי בדרך ל-Ballater. בלאטר זאת עיירה קטנה עם רק כ-1,400 תושבים, אך יש בה פארק קראוונים גדול, חנות כלבו, חנויות טיולים ומספר פאבים.

כמו אתמול, התחלתי לצעוד לאורך גדת נהר Gairn. תוך כקילומטר הגעתי לגשר גדול, וחציתי אותו.

למעשה, רוב היום שלי יהיה במקביל לנהר Gairn – לפעמים מספיק קרוב בשביל לראות אותו, ולפעמים רק לנחש שהוא שם.

התחלתי לראות כמות הולכת וגדולה של הריסות. מרחוק גם שמעתי רעשים של יריות – ציד ציפורים. שמחתי שאני עם כובע כתום, ושאף אחד לא יתבלבל ביני לבין איזו ציפור סקוטית…

לאחר כמעט 4 ק"מ הגעתי לגשר שבצדו השני הריסות של כפר ישן שנקרא Tullochmacarrick, הבנוי משתי חוות עם בתים מפוזרים בינהם. הכפר ננטש לפני כ-150 שנה.

הגשר מעל הנהר נראה מאסיבי מרחוק, אבל כאשר התקרבתי, ראיתי שהוא ראה ימים יפים יותר – חלק מהעצים היו שבורים, ומתחתם ראיתי נהר זורם. חציתי בזהירות.

המפה הראתה שיש שביל לאורך הגדר – ואכן כך היה, אבל לפעמים הוא היה ממש בקושי נראה. הנה דוגמא לאיך זה נראה לפעמים. מצליחים לזהות את השביל?

בדקתי האם יש לי קליטה – והיא אכן חזרה. מיד התקשרתי לאבא שלי בוידאו, ודיברנו. ראיתי שהוא בסדר, עדיין מאושפז לאחר הניתוח, ופשוט השארתי את הוידאו דולק – כדי שהוא ירגיש שאני הולך יחד איתו, והאמת היא שגם לי היה ממש נחמד לדבר איתו, לראות אותו, ולוודא שהכל בסדר.

לאחר כשני קילומטרים הגעתי לציוויליזציה! ראיתי את Gairnshiel Lodge, עם איש בצד השני של הנהר, שנראה כאיש עסקים, שדיבר בטלפון! מיד אחרכך ראיתי גשר עתיק, מרשים ביותר.

לאחר עוד כ-10 דקות הליכה, הגעתי לכנסיה, בית ישן, בית ספר ישן – והכל מוגן על ידי סנאים מאומנים היטב!

מפה, הדרך לבלאטר הייתה יחסית פשוטה. בדרך עברתי דרך מספר חורשות ובתי נופש להשכרה. בדרך אפילו ראיתי בחור ממלא מים במשאית שלו, ושאלתי האם אני גם יכול למלא מים בשני הבקבוקים שלי, במקום מי הנהר שסחבתי איתי. הוא הסכים, ודיברנו גם קצת על אתגר חציית סקוטלנד. המים שמילאתי היו קרים וטעימים, וזה בהחלט שיפר לי את מצב הרוח שגם ככה היה מרומם.

השעה הייתה אחת בצהרים, וסוף סוף הגעתי למקום בו הנהר Gairn התחבר לנהר Dee שהרבה יותר גדול ממנו, ומצאתי את עצמי בפארק בלאטר, עם לא מעט אנשים מטיילים שם, לבד או עם כלבים, או משחקים גולף!

בימים בהם נהר Dee עולה על גדותיו, יש סכנה שהפארק יהיה מוצף – והשלטים מזהירים מכניסה לפארק בזמן ההצפה.

וככה, בשעה 13:30, מצאתי את עצמי מגיע לפארק הקראוונים של בלאטר. רגע לפני הכניסה, שאלתי איש מבוגר האם זה באמת המקום הנכון, והוא אישר. דיברנו קצת, ולאחר שאמרתי לו שאני חוצה את סקוטלנד ברגל, הוא זיהה את האירוע וממש שמח לפגוש צ'לנג'ר. איזה כיף זה היה! הוא הציע לי כוס תה, ובזמן שהקמתי את האוהל, הגיע עם כוס תה וחלב, וצלחת מלאה בעוגיות. הודתי לו מאוד.

הלכתי לקבלה ואספתי משם את החבילה השלישית, ששלחתי מלוטון.

אבל הדבר שהכי הרשים אותי, היו המקלחות. הם היו ברמה של בית מלון – נקיות מאוד, זרם מים טוב, וליד הכיור הייתה תלויה מטלית קטנה ושלט: "נא לנקות את הכיור אחרי השימוש". ומה אתם יודעים? כל הכיורות היו יבשים ונקיים!

התקלחתי והלכתי לעיר, למצוא משהו לאכול.

נכנסתי ל-Balmoral Bar, הזמנתי המבורגר ודיברתי עם כמה ממבקרי הבר.

כשחזרתי, ראיתי אוהל שלא היה שם כשהגעתי. לשמחתי – גיליתי שמדובר גם בזוג צ'לנג'רים, הצ'לנג'רים הראשונים שראיתי כמעט מזה שבוע. מסתבר שמדובר בבעל ואישה, שאחותה של האישה אספה אותם 12 קילומטר לפני בלאטר, בשביל לעשות ביחד על האש. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם, אכלתי שיפוד סלמון וירקות ושתיתי בשמחה בירה שהציעו לי.

השעה התחילה להיות כבר די מאוחרת – נפרדתי מהם, והלכתי לישון.

אך לפני כן – לא יכולתי להתאפק, והלכתי לעשות מקלחת נוספת! סתם, בשביל הכיף. שלוש דקות אל תוך המקלחת גיליתי ששכחתי את המגבת באוהל, אז נהנתי מהמים החמים עוד כמה דקות, ופשוט התלבשתי והלכתי לאוהל, ולישון. הפעם באמת.

בבוקר התלבטתי די הרבה – האם אני עולה לפסגה של Mount Keen, או משתמש במסלול עוקף, שעדיין כולל די הרבה עליה, אך לא כולל את העליה לפסגה עצמה. הר Keen הוא הר בגובה של 939 מטר, והמונרו הכי מזרחי בסקוטלנד.

החלטתי שאני לא עולה. הייתי די עייף, היום צפוי להיות אחד הארוכים, 29 ק"מ, והחלטתי קצת לוותר לעצמי.

יצאתי מפארק הקראוונים ועליתי על הגשר העתיק מעל נהר ה-Dee. מדובר על גשר שנבנה ב-1885, אך קדמו לו מספר גשרים: גשר אבן שנבנה ב-1783 ונשטף בשטפונות של 1789, לאחר מכן עוד גשר אבן ב-1809 שנשטף בשטפונות של 1829, וגשר עץ שנבנה ב-1834, עד הרגע שהוחלף על ידי הגשר הנוכחי ב-1885, שנפתח על ידי המלכה ויקטוריה. אם תסתכלו בתוך צילום של הנהר, תוכלו לראות את הבסיס של אחד מהגשרים הקודמים (נראה קצת בצורה של בית).

כקילומטר לאחר הגשר, נכנסתי ליער עתיק ומהמם – עם סימני צבאים מסביב. לאחר כמה מאות מטרים, השביל יצא מהיער באופן פתאומי, והתחיל עליה של כ-3 ק"מ, בהתחלה לאורך שביל ג'יפים, ולאחר מכן דרך שביל שרק הולכי רגל יכולים לעבור בו – הלא הוא Mounth Road.

השביל היה מאוד ברור, ועבר מעל מספר זרמים. בחלק מהמקומות היה גם קצת בוצי, ואני מדמיין לעצמי שבמזג אוויר פחות חביב, לא הייתי מסיים אותו עם רגליים יבשות.

בעודי עולה למעלה, קיללתי כל צעד כלפי מעלה – אבל אז הגעתי לפסגת התל הראשון, והתחלתי לקלל כל צעד שלקח אותי למטה! עד שעליתי את כל זה, אתה, השביל, לוקח אותי למטה? ובשביל מה? בשביל לעלות שוב???

רואים את הצ'ופצ'יק הקטן הזה בפסגה שלמעלה? אז הנה הוא:

רגע לפני הירידה לגשר שחוצה את הנהר Water of Tanar, חציתי נחל קטן עם מפל מיניאטורי, Coirebhruach. מיליתי את בקבוקי המים – וממש שמחתי שעשיתי זאת, כי הפעם הבאה שראיתי מים זורמים, הייתה בצדו השני של ההר, עם זרם קטנטן שאפילו לא מסומן במפה.

עצרתי ליד הנהר ופגשתי קבוצה של 4 בני נוער עם כלב חמוד. נתתי לכלב ביף ג'רקי, ומיד הפכנו להיות חברים טובים. הם הגיעו לשם עם אופניים, השאירו אותם למטה, והחלו את העליה.

מתחת לגשר ראיתי בחור עם אופניים, טובל במים. החלפנו כמה מילים – הוא סטודנט צ'כי, שמנצח מספר ימי חופש לטיול, ופשוט מטייל עם האופניים, עם אוהל ושאר הציוד. מה שנקרא – bikepacking.

התחלתי את העליה המייגעת. ההבדלים העיקריים בין העליה ל-Ben Macdui לבין Mount Keen הם הזווית. העליה של בן מקדוי היא משמעותית יותר – אבל לאורך של כ-13 ק"מ. העליה ל-Mount Keen הרבה יותר חדה, מה שהופך אותה להרבה יותר מעצבנת.

בשעה 13:30, לאחר שעה וחצי של עליה מעצבנת של כ-400 מטרים, הגעתי לצומת. ימינה – מסלול עוקף פסגה. זה המסלול שתכננתי לקחת כשיצאתי מבלאטר בבוקר. שמאלה – מסלול לפסגה, עליה של עוד כ-200 מטרים.

התיישבתי על האבן, הסתכלתי אחורה, על כל הדרך שעשיתי, והבנתי משהו, עמוק עמוק בנימי נשמתי: אם הגעתי עד לפה, ולא אעלה את ה-200 מטרים האחרונים האלה – לא אסלח לעצמי. חוץ מזה, כבר עשיתי את רוב הדרך, אז מה – לא לסיים?

קמתי, שמתי את התיק על הגב – והתחלתי את העליה של 200 המטרים האחרונים.

ואכן – תוך 50 דקות הייתי למעלה, על פסגת המונרו הכי מזרחי בסקוטלנד, Mount Keen.

הרוח למעלה הייתה מאוד חזקה – וכמעט העיפה לי את הטלפון מהיד. לעלות רחפן לאוויר לא הייתה אופציה, אז הסתפקתי בסרטון מהטלפון.

אבל היום היה עוד רחוק מלהסתיים – ציפו לי עוד 12 קילומטר עד Tarfside.

התחלתי לרדת לכיוון Glen Mark – אחד העמקים היפים באיזור. הירידה הייתה תלולה כמו העליה, ולקח לי כשעתיים לעבור מרחק של ארבעה קילומטרים. כשירדתי למטה, השעה כבר הייתה כמעט 17, וראיתי קבוצת בני עשרים מתחילים את הדרך למעלה. הזהרתי אותם שלקח לי שעתיים לרדת, אז יקח להם כנראה לפחות 3-4 שעות לעלות, מה שיגרום לכך שאת הירידה, אם אכן יגיעו לפסגה – יעשו בחושך. הם הודו לי, והמשיכו בדרכם, כשקבעו שלא משנה מה, בשעה 19:30 הם מתחילים את הירידה. אני תוהה האם הם הגיעו לפסגה…

ירדתי ל-Glen Mark, וממש בכניסה היה בית שנקרא Glenmark Cottage. לא מצאתי מידע עדכני, אבל לפחות עד 2015 היה אפשר לשכור את הקוטג' הזה לחופשה. בשנת 2015 נפטר שם נער בן 18, מהרעלת פחמן חד-חמצני, בגלל מחמם גז תקול.

כמה מאות מטרים משם נמצא "באר המלכה" – Queen's Well.

בשנת 1861, המלכה ויקטוריה ובעלה הנסיך אלברט, רכבו 24 ק"מ מבלמורל לגלן מרק, ופגשו את לורד Dalhousie ליד באר טבעית – מעיין נובע. הם עצרו בשביל לשתות מהבאר, ובשביל לציין את המאורע, לורד Dalhousie הקים אנדרטה לזכר האירוע, בצורת כתר מלכותי. ע

Her Majesty, Queen Victoria, and his Royal Highness the Prince Consort, visited this well and drank of its refreshing waters, on the 20th September, 1861, the year of Her Majesty's great sorrow.

זאת לא באר שכדאי לשתות ממנה – מעבר לכך שכבשים עלולות לזהם אותה בהפרשותיהם, במשך שנים רבות, הרבה אנשים זרקו לתוך הבאר מטבעות נחושת – מה שהפך את המים ללא בטוחים לשתיה.

ולאחר עוד כ-100 מטרים, ראיתי שפנים!

העמק הקטן הזה, כ-2.5 קילומטר אורכו, היה מאוד שקט, כמעט בלי אנשים.

משם השביל עבר לעמק אחר, Glen Esk, והמשיך דרך שדות. ראיתי כבשים, הריסות של טירות ישנות, מדי פעם אפילו משפחות משתעשעות במי נהר River North Esk.

לבסוף, בשעה 19:25, נתקלתי בשלט, לו חיכיתי:

הגעתי ללודג' של כנסיית St Drostan. מדובר בלודג' שמופעל על ידי מתנדבים בוגרי TGO. איך שנכנסתי, מיד הציעו לי תה, מים, וסנדוויץ' בייקון! התיישבתי במטבח הגדול שלהם, יחד עם עוד בחור שבדיוק הגיע, טים. דיברנו על התוכניות למחרת, ואמרתי שאני הולך ליער Fetteresso, ושיש לי עוד שלושה ימים על השביל. הוא אמר שיש לו רק עוד יומיים, כי משם הוא הולך ל-Edzell ואז ל-Montrose, שם אמורים לסיים.

לאחר התלבטות קצרה, פתחתי את המפה והחלטתי שאני מעדיף לסיים עוד יומיים, מאשר עוד שלושה ימים, ושיער Fetteresso יחכה לפעם הבאה. שרטטתי בעזרת טים את המסלול החדש, ושמחתי שהצלחתי לקצר את החצייה מ-13 יום ל-12, אם כי זה אומר שלא אסיים במבצר Dunnottar, כמתוכנן.

אכלנו, וראינו עוד שני מטיילים נכנסים, שמם היה כריס וכריס. שני כריסים. אחד מהם היה בחור ממש שרירי, וניכר בפניו שהוא בכאב גדול. דיברנו קצת – הוא נפצע ברגלו, ובקושי הלך.

שאלתי אותו האם יש דרך לעזור לו – והוא התלוצץ איתי, "יש לך מורפיום?". עניתי לו שכמובן שאין לי מורפיום, אבל יש לי טרמדול. עיניו נדלקו, והוא ביקש כדור. לאחר בירור קצר שזאת לא הפעם הראשונה שהוא לוקח טרמדול, נתתי לו כדור. שני הכריסים הלכו להקים אוהל בפארק האוהלים, ואילו אני החלטתי שעד שיש לי הזדמנות לישון במקום כל כך איקוני – לא אפסיד, ולקחתי שם חדר.

החדר היה מאוד ספרטני, בלי מנעול, אבל הכי חשוב – היו שם מקלחות. התקלחתי, והלכתי לישון.

בכך נגמר החלק השלישי של המסע – הרי Cairngorm. הרים עוצמתיים, בהם חוויתי הרבה רגעי אושר, דרמה, עליתי על שני מונרואים, ישנתי בבקתה קסומה, חוויתי בדידות וחברה של אנשים נפלאים.

החלק הרביעי: להגיע לים

היום הלפני אחרון. בעיקר הליכה במישור, עם 217 מטר עליה ו-388 מטר ירידה. לא הייתי צריך למהר – אמנם המרחק המתוכנן היה 26 ק"מ, אבל במישור אפשר בקלות לסיים את זה ב-8 שעות.

יצאתי בשמונה בבוקר, לא לפני שאכלתי עוד כריך בייקון. נפרדתי מה-St Drosden Lodge ושמתי פעמיי לכיוון פארק הקראוונים, שם אשן את הלילה האחרון של החצייה.

היומיים הקרובים יהיו לאורך לא מעט כבישים – מאוד קשה להגיע לחוף הים הצפוני בלי ללכת בכבישים, כי מדובר באיזור מיושב עם מעט שבילים.

חציתי את הגשר שמעל נהר North Esk, ושלפתי הרחפן פעם ראשונה מזה יומיים. הגשר והמפלים היו פשוט מהממים, וגם חזר לי מצב הרוח.

לאחר עוד כקילומטר, טים, עם צעדיו הענקיים, תפס אותי, והלכנו ביחד. הוא טכנאי מטוסים בחיל האוויר של בריטניה, ודיברנו על הרבה דברים – על ישראל, צבא, קריירה, בריטניה, טיולים, משפחה… היה פשוט תענוג ללכת איתו.

בסוף ראינו גם את שני הכריסים. נראה שהם הצליחו להתקדם לא רע, אבל בגלל הפציעה – הצלחנו להשיג אותם. עצרנו להפסקה, והתחלתי לחלק את האוכל המיותר שלי, כי בגלל היום שחסכתי, סחבתי למעשה אוכל מיותר. כריס הפצוע שמח לקבל חטיף חלבון ספייר, אבל כאשר שלפתי מהתיק שוקולד לינדט שקניתי עוד בבלאטר, בטעם מלוח קרמל, הוא כמעט התעלף ואמר שזה השוקולד האהוב עליו.

טים רץ קדימה, ואני המשכתי עם שני הכריסים.

קצת לפני Edzell, התפצלנו שוב. שני הכריסים רצו לקפוץ למכולת ב-Edzell, ואילו אני לא הייתי צריך שום דבר. הם החביאו את התיקים שלהם, והלכו ל-Edzell, לא לפני ששאלו אותי האם להביא לי משהו. בהתחלה אמרתי שאני לא צריך כלום, אבל אז אמרתי שזה יהיה נחמד אם יביאו בקבוק בירה – והם הסכימו בשמחה.

לאחר הליכה של עוד מספר קילומטרים לאורך הכביש, הגעתי לפארק הקראוונים Dovecot. שם כבר היה טים, ועוד צ'לנג'ר אחד שאת שמו איננו זוכר.

הקמתי את האוהל, ולאחר מספר דקות הגיעו שני הכריסים. הם הקימו את האוהלים שלהם, וגילינו שכריס הפצוע הביא לא אוהל, אלא מאהל שלם! לדעתי היו לו שם מקום לחדר שינה, סלון ואולי אף חדר משחקים.

וכבר תכננו להתחיל לבשל, אבל אז טים ואני גילינו בטעות שאפשר להזמין משלוח אוכל! צהלנו משמחה, והזמנו ארוחת מלכים. ישבנו, שתינו בירה, וחיכינו לאוכל שיגיע. כשהגיע, אכלנו ביחד במה שהתברר מבחינתי כאחד הערבים המוצלחים והשמחים של החצייה.

התעוררתי בשש ליום אחרון של המסע. השמים היו מעוננים, עם סיכוי קטנטן לגשם – שלבסוף לא התגשם.

שני הכריסים עדיין ישנו, וטים בדיוק התעורר כשיצאתי לדרך.

הלכתי כשעה וחצי, ופתאום, באחת הגבהות – ראיתי אותו! ים! הים הצפוני! קו הסיום שלי!

אבל, לפני שאני רץ לים, היה עוד מקום אחד חשוב שהייתי חייב לעצור בו – חוות התותים של מונטרוז. זה נהיה כמעט מסורת שמסיימי TGO עוצרים בחווה הזאת, ואוכלים את הטארט תותים המפורסם שלהם, ומי אני שאתווכח עם המסורת?

ברבע לעשר התקשרתי אליהם ושאלתי האם הם פתוחים. אמרו לי שעוד לא, אבל יפתחו עוד רבע שעה – וזה היה מאוד נוח, כי בדיוק נשארה לי רבע שעה הליכה!

כ-200 מטרים לפני החווה, עצרתי לסלפי, ולידי עצרה מכונית. בתוך המכונית ישבה אישה מבוגרת. היא הורידה את החלון ושאלה אותי האם אני מה-TGO. אמרתי שכן, החלפנו כמה מילים, ולאחר שהיא וידתה שאני לא מפספס את החווה, היא שאלה האם היא יכולה לקנות לי קפה בחווה, כשאגיע. כמובן שהסכמתי!

ואכן, כך היה. הגעתי לחווה, התיישבתי, הזמנתי קפה וטארט תותים, וכעבור כמה דקות מלצרית נחמדה שאלה האם זה בסדר שהאישה המבוגרת, שכבר ישבה עם חברה שלה, תזמין אותי לקפה וטארט. הסכמתי.

לאחר שסיימתי את הקפה, קמתי והלכתי להגיד תודה. התפתחה שיחה מעניינת, במהלכה האישה שאלה אותי, איך המסע שינה אותי.

חשבתי על זה לרגע. כלומר, תכננתי לחשוב על זה בהמשך, אבל השאלה שלה גרמה לי לחשוב על זה כבר שם.

עניתי לה שהמסע הזה לא שינה אותי. מי שמסיים את המסע הזה, כבר חייב להיות בן אדם מספיק בשל – אחרת לא יסיים אותו. 70% מהקושי היה קושי מנטלי, ורק 30% פיזי. כנראה שבגיל רבע ל-45, אני כבר מספיק אפוי…

נפרדנו לשלום, ופניתי לכיוון הים, מרחק של כשעה הליכה.

ההליכה הייתה בחלקה בין שיחים קוצניים עם פרחים צהובים, שבמובן מסוים הזכירה לי את שביל האבנים הצהובות של דורותי. נהנתי להשתעשע עם האנלוגיות…

ואז פתאום, בין שתי דיונות גדולות, הוא הופיע. הים הצפוני. הוא לא היה רחוק – מרחק של כ-200 מטרים. התרגשתי מאוד, ורציתי שאישתי ואבא שלי יחווו את זה איתי. התקשרתי אליהם בוואטסאפ בוידאו, וידאתי ששניהם ענו, ואת 200 המטרים האחרונים עשיתי ביחד איתם.

משם כל מה שנשאר זה לצעוד עוד מספר קילומטרים ל-Park Hotel, בשביל לחתום על סיום המסע…

סיכום – האם אעשה את זה שוב?

הגעתי ל-Park Hotel במונטרוז עם רגליים כואבות, לב מלא וראש שעדיין מעבד את מה שעברתי. 312 קילומטרים, 467 אלף צעדים, 12 ימים של הליכה בטבע הפראי של סקוטלנד.

כשחתמתי על טופס הסיום, קיבלתי את החולצה והתעודה, ופגשתי את צוות Challenge Control שליווה אותי מרחוק לאורך כל הדרך. ישבנו על כוס תה, וחלקתי את החוויות שלי. אבל השאלה שכולם שאלו – "תעשה את זה שוב?" – נשארה תלויה באוויר. אבל רק לכמה שעות… ה-"אולי" המהוסס שלי מהר מאוד הפך לגעגוע לחוויה עוצמתית, והפך ל-"בטח שכן!"

מה למדתי במסע הזה?

על עצמי: גיליתי שאני יכול לסמוך על עצמי יותר ממה שחשבתי. כשאתה לבד בהרי מונאליאת', בלי קליטה, בלי אנשים, רק אתה והטבע – אתה לומד להקשיב לעצמך. למדתי שאני יכול להתמודד עם ביצות טובעניות, עם החלטות קשות (כמו ההחלטה להמשיך אחרי השיחה על אבא שלי מפסגת Ben Macdui), ועם הבדידות הארוכה.

על חברות: ה-TGO זה לא רק אתגר פיזי – זה קהילה. מגורדון מנזיס עם המעבורת שלו בלוך נס, דרך ג'נט ואלכס ב-Ault-na-goire, ועד לערב האחרון עם טים ושני הכריסים בפארק הקראוונים. כל מפגש היה מתנה קטנה של חום אנושי באמצע הפראות.

על הטבע הסקוטי: סקוטלנד היא לא רק נופים יפים. היא מלמדת אותך ענווה. הביצות של הרי מונאליאת' לימדו אותי זהירות. העליה על Ben Macdui הזכירה לי שאני מסוגל. השקט של Glen Builg לימד אותי להעריך את הרגעים הקטנים.

אז האם אעשה את זה שוב?

כן. בלי ספק.

אבל לא מאותן סיבות שהתחלתי.

כשהתחלתי את המסע, רציתי להוכיח משהו – לעצמי, לאחרים. רציתי לכבוש את סקוטלנד. אבל המסע לימד אותי שאין כאן כיבוש. יש כאן דיאלוג – בינך לבין הטבע, בינך לבין עצמך.

הפעם הבאה (כי תהיה פעם הבאה), אני אבוא עם פחות ציפיות ויותר פתיחות. אבחר מסלול אחר – אולי מ-Mallaig או Torridon. אולי אעלה על עוד מונרואים, אולי אחקור עמקים אחרים. כי עכשיו אני מבין למה שני שליש מהצ'לנג'רים חוזרים – כל חצייה היא סיפור אחר.

מה הלאה?

חזרתי הביתה עם אבן קטנה מפסגת Ben Macdui לאבא שלי, עם זיכרונות שיחזיקו לי לכל החיים, ועם הבנה עמוקה יותר של מי אני.

לכל מי ששוקל לעשות את ה-TGO – תעשו. זה קשה, זה מאתגר, זה דורש הכנה רצינית. אבל זה גם אחד הדברים הכי משמעותיים שתעשו בחיים שלכם.

ולכל מי שליווה אותי מרחוק – המשפחה שלי, החברים שעקבו בטלגרם, באינסטגרם, בפייסבוק, בקבוצת הוואטסאפ הנפלאה, כל מי שעודד ותמך – תודה. בלעדיכם, המסע הזה לא היה אותו דבר.

סקוטלנד, להתראות. כי אנחנו בהחלט ניפגש שוב.