[ראשון בסדרה על אנשים מעוררי השראה – קצת אור חיובי בטרפת היום-יומית שלנו]
חברים, בואו ואספר לכם על גיבורת הטיולים שלי – אישה שלא היו לה נעלי גור-טקס, לא היה לה ציוד טיולים אולטרה-לייט, ובטח שלא היה לה חשבון אינסטגרם לתעד את המסעות שלה. קוראים לה אמה גייטווד, אבל כולם מכירים אותה בתור "סבתא גייטווד".
ב-1955, בגיל "צעיר" של 67 (כן, קראתם נכון!), אמה הודיעה למשפחה שלה שהיא "יוצאת לטיול קטן". ה"טיול הקטן" הזה התברר כשביל האפלצ'ים האמריקאי לכל אורכו – 3,500 ק"מ. היא השלימה אותו עם נעלי קדס פשוטות (ילדי שנות ה-70 וה-80 שביננו עוד זוכרים מה זה) ותיק ג'ינס שהיא תפרה לבד, על הכתף. בלי תרמיל משוכלל. בלי מעיל גשם טכנולוגי. רק אופי של ברזל וגישה של "אין דבר כזה אי אפשר".
בזמנו, כמעט אף אחד לא חשב לעשות את שביל האפלצ'ים רצוף, וכמעט כולם עשו אותו במקטעים. אמנם כרגע מסיימים את השביל כל שנה כ-800 אנשים, אבל כשאמה גייטווד יצאה אליו, היו רק ארבעה אנשים שהצליחו לסיים את השביל בעונה אחת – כולל אישה אחת שטיילה בזוג עם גבר. אמה אמנם לא הייתה האישה הראשונה שהשלימה את כל השביל בעונה אחת – אבל היא הייתה הראשונה שעשתה את זה לגמרי לבד.
מה היא לקחה איתה? שמיכה צבאית ישנה, וילון מקלחת מפלסטיק להגנה מפני גשם, כוס, פנס כיס, וקצת אוכל בסיסי – נקניקיות, צימוקים ואגוזים. זהו. בזמן שאני מתלבט איזה כף טיטניום לקחת לאתגר החציית הסקוטלנד שלי במאי (TGO), סבתא גייטווד כבשה הרים עם פחות ציוד ממה שרובנו לוקחים לטיול בפארק הירקון.
אה, וכדאי שתדעו שהיא הייתה אמא ל-11 ילדים ושרדה עשרות שנים של התעללות אלימה ביותר מצד בעלה – עד כדי כך שבשלב מסוים נאלצה לברוח מהבית. כששאלו אותה למה עשתה את זה, היא פשוט ענתה: "כי רציתי". ככה פשוט.
אחרי שכבשה את שביל האפלצ'ים, האם אמה הניחה את הרגליים על השולחן ואמרה "זהו, סיימתי"? ברור שלא! היא המשיכה וטיילה בשביל עוד פעמיים, והייתה לאדם הראשון שעשה אותו פעמיים ושלוש. בגיל 71 היא גם סיימה את שביל אורגון באורך 3,200 ק"מ, ב-3 חודשים, כאשר הלכה כל יום 35 ק"מ. בתחילת שנות ה-70 לחייה, היא כבר צעדה יותר מ-22,000 ק"מ. אני בינתיים מרגיש כמו גיבור כשאני עולה במדרגות במקום לקחת את המעלית.
מה שמדהים אותי אצל סבתא גייטווד זה איך היא פשוט התעלמה מכל המוסכמות. בשנות ה-50, טיולים לא נחשבו לפעילות מתאימה לנשים, ובטח לא לסבתות בנות 70. אבל אמה לא ביקשה אישור מאף אחד כדי להגשים את החלומות שלה – היא פשוט קשרה את השרוכים ויצאה לדרך.
הסיפור שלה מלמד אותי שאף פעם לא מאוחר מדי להתחיל הרפתקה חדשה, שתמיד צריך לאתגר את עצמנו, ושבטח ובטח אנחנו לא צריכים להפסיק לחיות בגלל הקשיים שעברנו ושאיתם אנחנו מתמודדים כרגע.
כמו שחלקכם יודעים, בעוד 9 שבועות אני יוצא לאתגר ה-TGO – מסע מחוף לחוף לרוחב סקוטלנד. לפי המסלול שתכננתי מ-Shiel Bridge שעל חוף האוקיינוס האטלנטי ל-Dunnottar Castle שעל חוף הים הצפוני, אני אעבור כ-300 ק"מ דרך כמה מהנופים הכי יפים (והכי ביצתיים) בהרי ההיילנדס הסקוטיים. זה כלום לעומת ההישגים של אמה, אבל כולנו מתחילים מאיפשהו!
בניגוד לסבתא גייטווד, אני לא אנעל קדס, ואני בהחלט אקח יותר מווילון מקלחת להגנה מפני גשם, אבל אני מקווה לשאוב אפילו קצת מהנחישות שלה כשאני עושה את דרכי בין ההרים והגלנים הסקוטיים.
יש משהו מיוחד בהליכה בשביל ארוך – הדרך שבה זה מקלף את החיים עד לדברים החיוניים באמת. כל יום הופך להיות על פעולות פשוטות: לשים רגל אחת לפני השנייה, למצוא מים, למצוא מקום לישון, להעמיד אוהל בצורה שתחזיק גם רוחות במהירות 60 קמ"ש. בעיות שנראו ענקיות בחיי היומיום פתאום מתגמדות כשכל העולם שלך מצטמצם ל-"עכשיו".
אמה הבינה את זה טוב מאוד. כששאלו אותה על הטיולים שלה, היא אמרה: "הייתי חוזרת ישר ליער. בלי פקקים, בלי רעש, בלי בלבול. רק היער והטבע. שם המקום שלי." אני חושב שרבים מאיתנו מרגישים את המשיכה הזאת – את התחושה שאולי אנחנו הכי אנחנו כשאנחנו מוקפים בעצים ובהרים – או במדבר הישראלי.
הדבר הכי מרשים אצל סבתא גייטווד הוא לא שהיא צעדה אלפי קילומטרים – אלא שהיא התחילה רק בגיל 67. היא בילתה את רוב חייה בגידול ילדים, בהישרדות, ובהתמודדות עם אתגרים יומיומיים.
זה נותן לי המון תקווה. זה אומר שהסיפור שלנו עוד לא נגמר להיכתב, לא משנה בני כמה אנחנו או מה הנסיבות. ההרפתקאות לוחשות מעבר לפינה, מעבר לסיבוב השביל, ורק צריך לעשות את הצעד הראשון.
אז אני רוצה להרים כוסית של ויסקי סקוטי לכבודה של אמה גייטווד – אמא ל-11, סבתא ל-23, סבתא רבתא ל-30, ומטיילת עם ביצי פלדה שסירבה להיות מוגבלת על ידי גיל, מגדר או ציפיות החברה.
אני גם מקווה שכולנו נמצא את השבילים שיגרמו לנו לאושר – כל אחד והאושר שלו.
כשאני אהיה בקשיים על איזה הר סקוטי מוכה גשם במאי, עם שלפוחיות על הרגליים ומנסה לשלוף עוד איזה קרציה צה, אני אחשוב על סבתא גייטווד עם נעלי הקדס והציוד המאולתר שלה, שמה רגל נחושה אחת אחרי השנייה.
תישארו מעודכנים בהמשך ההכנות שלי לאתגר ה-TGO, בעוד 9 שבועות, ואם יש לכם טיפים לשמירה על מורל גבוה כשמזג האוויר הסקוטי יעשה הכל כדי לשבור אותי – שתפו בתגובות.
מי האנשים שנותנים לכם השראה ליציאה להרפתקאות? אשמח לשמוע.