• יומן מסע – מבוא
• המסלול הראשון: Hellismannaleið
  • היום הראשון, Rjúpnavellir → Áfangagil – קארמה טובה
  • היום השני, Áfangagil → Landmannahellir – עמקים שחורים, אגמים, חציית נהר ראשונה
  • היום השלישי, Landmannahellir → Landmannalaugar – אגמים, מעברי הרים, גשם וחברים
• המסלול השני: Laugavegur
  • היום הרביעי, Landmannalaugar → Hvanngil – היום בו ראיתי הכל
  • היום החמישי למסע, Hvanngil → Thorsmork – ללכת, לבכות, לסיים
• סקירת ציוד

---

היום הרביעי למסע – היום בו ראיתי הכל

---

התעוררתי ב-Landmannalaugar בחמש וחצי. כשיצאתי מהאוהל, המאהל היה שקט מאוד. הוצאתי את המצלמה ויצאתי לסיבוב קצר. המעיינות החמים היו ריקים מאדם. בעונה זו של השנה יש אור יום 24 שעות ביממה, אבל התחושה לגמרי הייתה של שעות זריחה. בעיקר שקט מבורך, לאחר כל ההמולה של הערב והלילה. לא היה זכר לאוטובוסים, ונשארו רק קמפרים, אוהלים ואנשים שישנו בביקתות.

בשעה 7 בבוקר כבר הייתי על השביל. אנשים שרק התעוררו בבקתות איחלו לי דרך צלחה. זה היה נחמד מצדם – אחרי הכל, ציפה לי יום ארוך מאוד, של כ-12 שעות על השביל. הייתי הראשון, אבל ידעתי שלא יקח הרבה זמן עד שאנשים אחרים יתחילו לצאת. שמחתי שאחד השבילים המטוילים באיסלנד יעמוד רק לרשותי, לפחות לשעה-שעתיים הקרובות. התחנה הראשונה שלי להיום היא Hrafntinnusker, כ-12 קילומטרים מתחילת המסלול.

השביל מתחיל לעלות דרך חלק קצר שכבר הלכתי בו אתמול, כקילומטר וחצי עד צומת בה Hellismannaleið ו-Laugavegur נפגשים. לראשונה מזה 55 ק”מ ו-3 ימי הליכה, לא הלכתי בעקבות העמודים הלבנים של Hellismannaleið. הפער בין השבילים היה מאוד בולט – בזמן ש-Hellismannaleið לעיתים היה רק עמודים לבנים, Laugavegur נראה כאיילון בבוקר מוקדם של יום כיפור – רחב, ברור, ללא אנשים.

תוך מספר דקות התקרבתי לעשן העולה מן האדמה. העשן הזה הולך ללוות אותי בשעות הקרובות. Landmannalaugar הוא איזור גיאותרמי פעיל, ופנינה אמיתית. ישנם הרבה שלטי אזהרה והשביל מסומן היטב.

לאחר הליכה של שעה, התחלתי לעלות על גבעה. כל כמה מטרים עצרתי והסתכלתי לאחור. המראה של העמק המעשן היה קסום, במיוחד כשהגעתי לאגם קטן בצבע טורקיז. מהר מאוד הבחנתי בדמות של עוד מטיילת. לאחר מספר דקות היא השיגה אותי, ודיברנו מעט. שמה פאולה, תיירת מקנדה, Quebec, עושה את המסלול לבד, כמוני. התיקים שלנו היו די דומים מבחינת הגודל, אבל היא שקלה כנראה חצי ממני, ולמרות זאת דילגה על הגבהות בקלילות מעוררת קנאה. היא המשיכה הלאה ואני עצרתי כל כמה מאות מטרים לעוד תמונה.

השביל המשיך להתפתל דרך הגבהות, עולה מעלה ומעלה. הרי הריוליט יחד עם פסי שלג מהווים חלק ניכר מהנוף המוזר הזה, עם קונטרסט כה גבוה.

כל שעליתי למעלה, ככה התקרבתי לשכבת העננים והרוח הלכה והתחזקה. מאוד שמחתי על הכפפות שקניתי אתמול באוטובוס-קניון. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מתקרב מאוד לגובה העננים – או שאולי העננים התקרבו לגובה שלי. ההרים הצבעוניים התחבאו בשמיכה אפורה של עננים, מה שיצר תופעה מאוד מוזרה – מצד אחד הרים צבעוניים למטה, אשר פתאום נחתכים באמצע בענן אפור, עם ריאות אפסית. בתמונה אפשר אפילו לחשוב שהמצלמה שלי פשוט הייתה מקולקלת.

עמדתי נפעם. לא יכולתי להפסיק לצלם, לא יכולתי להפסיק לחוות אותו. הניגוד לעמקים השחורים מהיום השני למסע לא יכל להיות גדול יותר, אך היה משהו שקישר בין שני הנופים האלה כחוט שני – התחושה שאני חוזה באדמה חיה, שהולכת ומתהווה מול עיניי, בקצב שלה. שמחתי שיצאתי מוקדם ושהנוף הזה היה רק שלי, ולו רק למספר דקות.

המשכתי הלאה ומעלה, אל תוך העננים. עברו 20 דקות, ועליתי אולי עוד 50 מטרים, אבל הטמפרטורה ירדה מאוד למספר מעלות בודדות, והרוח הקרה התחילה לנשוב לי בפנים, מנסה לעצור אותי מלהתקדם. הגעתי לשלג, וראות שהתדרדרה מאוד. אם היא הייתה מתדרדרת עוד קצת, לא הייתי יכול להבחין בעמוד הבא, והייתי צריך לנחש איפה עובר השביל, ואולי להתחיל להשתמש בניווט לפי GPS. מפות ומצפן הם די חסרי תועלת אם הולכים לאיבוד בערפל כה כבד.

כנראה שלשביל לא הספיק הלבן מימין, שמאל ולמעלה. עכשיו הגיע הזמן גם ללבן למטה, וכך הגעתי לשלג הרציני הראשון של Laugavegur.

המשכתי ללכת. השביל עלה באופן הדרגתי, עד שהגעתי לנקודה שחשבתי שהיא הכי גבוהה בחלק זה של המסלול. היה קר מאוד, הרוח נשבה, והייתי לבד.

לא היה ניתן להבחין יותר בעמודים. הדרך היחידה לניווט הייתה השביל שמאות מטיילים לפניי השאירו בשלג. רק עכשיו הבנתי באמת את סיפורו של עידו קינן, ישראלי אשר הלך לאיבוד על השביל בסופת שלגים חריגה בשנת 2004, ומת מהיפותרמיה. בסופת שלגים, גם השביל על השלג מתכסה בשכבה לבנה, ולא ניתן יותר לנווט ללא GPS. הרגשתי צער רב על מה שעבר על עידו ברגעיו האחרונים. על כך בהמשך.

תוך פחות משעה הגעתי לאיזור גאותרמי פעיל. זה נראה שדרקון ישן מתחת לפני השטח – הכל עישן וביעבע ופיעפע ורתח ושרק. השלג התערבב עם המים החמים, מה שהזין צמחיה רבה באיזור – מן נווה מדבר, או שאולי אני צריך לומר – נווה גופרית, כי אמנם הכל היה יפה ומיוחד, אבל גם היה ברור שזאת לא סביבה מאוד ידידותית לבני אדם לאורך זמן.

העמק הזה כל כך פעיל מבחינה גאותרמית, שיש מקומות בהם המים פשוט רותחים!

המשכתי לעלות. מדי פעם הציצו שמים כחולים מהענן האפור הכבד. העמודים החלו להופיע על ערימות אבנים גדולות, מה שללא ספק היה יכול להועיל לו הריאות הייתה מתדרדרת עוד. לשמחתי, העננים עלו למעלה, ויכולתי לקבל הצצה על ההרים, בין שדה שלג אחד לשני.

40 דקות לאחר שעזבתי את העמק המעשן, הגעתי למצבה לזכרו של עידו קינן. בשנתיים שקדמו למסע זה, קראתי במספר מקורות את הסיפור שלו. הוא מאוד נגע בי, והיה לי קשה לדמיין את מה שעבר על עידו ברגעיו האחרונים, על העייפות, הקור, האימה.

אני ממליץ לקרוא את סיפורו של עידו במקורות הבאים:

Searching For Ido

האתר לזכרו של עידו:

https://www.idokeinan.com/night-h

מטיילים רבים הניחו הרבה אבנים נוספות על הגלעד שמשפחתו יצרה שנה לאחר מותו. הגלעד הולך וגדל כל שנה, וככה, במובן מסוים, זיכרו של עידו קינן ממשיך להתקיים.

השעה הייתה 13:00. 25 דקות בלבד הפרידו ביני לבין הבקתה ב-Hrafntinnusker. זאת הייתה ביקתה לא מזמינה. הרוח הקפיאה את פניי, הגשם טיפטף קלות, והיה קר. הצטרפתי למספר מטיילים שישבו ליד השולחנות, ואכלתי ארוחת צהרים – ביף ג’רקי וחטיף חלבון. השירותים היו פתוחים לכל, כימיים ומסריחים. אני מאוד מתקשה להבין אנשים שנשארים ללילה בבקתה זו, ועוד יותר מתקשה להבין אנשים שמחליטים לישון שם לילה באוהל. רוחות עזות, טמפרטורה נמוכה, קרקע קפואה וקשה, ובעיקר הרבה שלג. 20 דקות הפסקה – והמשכתי הלאה.

המשכתי ללכת. שדות אינסופיים של שלג התחלפו באדמה חומה שהתחלפה בשדות אינסופיים של שלג, וחוזר חלילה. מעל כל זה – שמיכה עבה של עננים. רוח קרה נושבת, אבל היה גם משהו מאוד מחזק בזה שהרגשתי ממש בנוח בנוף הזה. התכוננתי היטב, והציוד שלקחתי איתי שמר עליי מהקור ומהרוח הקרה. מדי פעם שמתי את הבאף, מדי פעם את כיסוי הראש של מעיל הגשם, ותמיד עם כפפות.

אפילו הגשם לא הצליח לגרום לחוסר ביטחון במצבי – והוא ניסה! הגשם באיזור זה לא יורד מלמעלה למטה, אלא נראה שהוא פשוט גשם מאוזן, שפוגע מהצד בזווית מאוד חדה, מה שהביא למצב שהמכנסיים שלי היו רטובים לגמרי מצד ימין, בזמן שצד שמאל היה יבש.

כשאני מוסיף לפוסט את התמונה הבאה, זה הציטוט שעולה לי מיד לראש. אחרי הכל, מי אמר שהמים לא היו קפואים?

והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים

ספר בראשית

עוד שעתיים הליכה. אוויר נקי וקר ממלא את ראותיי. בניגוד לכל הימים הקודמים – אפילו ציפורים לא מעזות להגיע לכאן. רק הרוח וקולות של צעדיי.

אבל אז משהו מתחיל להשתנות. כמות השלג הולכת ופוחתת, וההרים נהיים חומים יותר, חום זרחני מעט. המים שנובעים מנביעות גופרית מתערבבים לנחלים ומפלים בצבע חום זרחני אף יותר. גופרית.

ראיתי יותר ויותר גשרי שלג שקרסו. גם ההרים הקרים, בסופו של דבר נכנעים לקיץ האיסלנדי הקצר.

ואז זה קרה. ה-500 מטרים שעליתי בבוקר של המסלול, התחלפו ב-500 מטרים של ירידה שהקשתה מאוד על ברכיי. הכאב היה אמיתי, אך הנוף שנגלה בפניי, אגם Álftavatn היפיפה בעמק מרהיב, גרם לי לשכוח מהכאב הפיזי. זה היה נדמה שהנה, סיימתי את המסע שלי במורדור, ואני חוזר לפלך.

בדרך למטה פגשתי אב ובן מאנגליה, אשר טיילו ביחד. האב היה 67, והבן כ-35, וזאת הייתה הפעם השניה שהם הלכו בשביל זה, כאשר הפעם שלפני כן הייתה לפני כ-17 שנים. הלוואי שאהיה בכושר כמו של הגבר בן ה-67 מעורר ההשראה.

אל פאולה, שהלכה איתי בכמה השעות האחרונות, הצטרפו עוד שני מטיילים – צלם צרפתי ומטייל הולנדי. ניהלנו שיחות על החיים בדרך למטה, על איך כל אחד מאיתנו עזב את השוטף כדי לעשות את המסלול. יש משהו שמאחד אותנו – הכמיהה לגילוי של הלא נודע, החוויה של לצאת לשביל ולגלות מה הוא צופן בחובו.

חשבתי שיקח לנו כשעה להגיע לÁlftavatn, אבל התבדתי. זה לקח שעתיים וחצי. בדרך חצינו שני נהרות – בהם שוב הוכחתי לעצמי ולחבריי למסע שגם (ואולי במיוחד) באיסלנד, ה-Trail runners הם הבחירה הנבונה יותר של נעליים.

לבסוף הגענו למחנה. השעה הייתה כבר 18 בערב. המחנה בהחלט היה מזמין יותר מהמחנה הקודם על ההר, אבל ידעתי שבמרחק קצר משם, כ-4 קילומטרים, ישנו מחנה חביב יותר, ששמו Hvanngil. מצד שני, כבר הייתי כמעט 11 שעות על השביל, ובאמת שהייתי עייף. מעבר לכך – Álftavatn גם מתגאה במסעדה/בר, והיה מאוד מפתה להישאר, אבל ידעתי שאם אני רוצה הזדמנות לסיים מחר, אני צריך להמשיך הלאה. שאלתי את שלושת החבריי החדשים האם הם רוצים להמשיך הלאה, אך הם ויתרו. קניתי סניקרס (טוב, אולי גם מארס), בלסתי אותם, והמשכתי הלאה. כשעברתי ליד הבקתות, נתקלתי בזוג חברים ישראלים, שהיו איתי על המטוס. הם עשו את המסלול בביקתות. החלפנו מספר מילים, והמשכתי הלאה. להתראות, Álftavatn.

לפניי חיכתה לי חציית נהר, נהר ה-Brattalskvisl. השעה הייתה כבר יחסית מאוחרת, אך ראיתי בצד השני ארבע אנשים שבדיוק סיימו את החצייה. בלי למצמץ, נכנסתי לנהר הרחב. המים הקפואים קיררו את רגליי העייפות, שטפו אותן וגרמו לי לאושר רב. העומק שלו היה קצת יותר מהברך, והזרם לא היה חזק מדי. בסך הכל נהר מאוד חביב 🙂

לקח לי קצת מעל שעה לעבור את ה-4 ק”מ מ-Brattalskvisl ל-Álftavatn, כאשר לקראת הסוף עברתי ליד הר שרק הקצה שלו היה שרוי בתוך ענן. הראות הייתה טובה, וזה היה שינוי מרענן לעומת רוב היום.

עליה על הגבעה האחרונה, ומחנה ה-Hvanngil נפרס בפניי. כמה כיף היה להתקרב אליו ולסיים את היום הארוך ומלא החוויות הזה – מעל ל-12 שעות ו-25 ק”מ.

ב-Hvanngil ישנם מקומות מוגדרים בהם אפשר להקים אוהל, כל אחד מוקף בחומת אבנים קטנה (שניתן לפרק). אני בטוח שבימים קצת יותר סוערים, העובדה שהמחנה נמצא בעמק, בניגוד למחנה ב-Álftavatn שנמצא על חופו של אגם, מאוד עוזרת להעביר להגן מהרוחות ולהעביר לילה שקט יותר.

הרגליים שלי הרגו אותי והייתי מאוד עייף. שילמתי לרנג’ר וקניתי שתי שקיות דוריטוס, אותן חלקתי עם אנשים שישבו איתי בשולחן – שלושה מרצים ספרדים ושתי בנות הולנדיות. נכנסתי לאוהל והלכתי לישון.

---

היום החמישי למסע – ללכת, לבכות, לסיים

---

התעוררתי בשש בבוקר. היה יותר אור מהרגיל, וכשיצאתי מהאוהל הבנתי למה – שמש! הבוקר היה שמשי, המחנה ישן, והחלטתי שאני לא ממהר. עמדו בפניי שתי אופציות. הראשונה, ללכת למחנה הבא, במרחק של כ-12 ק”מ ולהישאר שם, כדי להשלים את החלק האחרון, 18 ק”מ, ביום למחרת. השניה הייתה להפוך את היום ליום של 30 ק”מ. מאחוריי היו כבר 4 ימים של הליכה, סה”כ 80 ק”מ, ולא ידעתי האם יהיה לי את הכוח להשלים את הכל באותו יום, אז החלטתי פשוט לזרום.

השמש של הבוקר העירה על העננים הקלים מעל עמק Hvanngil, והמחנה היה תחת שמש ישירה. החלטתי לא למהר. קודם כל, התקלחתי. המקלחת הראשונה לאחר ארבעה ימים ו-80 ק”מ. מקלחת ארוכה, כיפית במים חמים. דבר שני, עשיתי כביסה בכיור עם סבון לזוג תחתונים וגרביים. דבר שלישי – פרסתי אותם על סלע גדול שליד האוהל שלי, תחת השמש והרוח הקלה, יחד עם הגרביים שנשארו רטובות מחציית נהר של הערב הקודם.

לקחתי את המצלמה והסתובבתי סביב המחנה, בשביל לתפוס את הרגעים הקסומים האלה בעדשה.

לאחר מכן אכלתי ארוחת ערב בשעה שבע וחצי בבוקר. הייתי מאוד רעב, והרגשתי שאני צריך את האנרגיה הזאת. הרתחתי מים, הכנתי מנה של Mountain House ונהנתי מכל כפית. מסביבי המחנה התעורר. אנשים התחילו לצאת מהאוהלים שלהם ולהתארגן. גם אני התארגנתי, ויצאתי אל השביל. זאת הייתה היציאה הכי מאוחרת שלי – יצאתי קצת אחרי שמונה וחצי בבוקר.

הליכה קצרה של קילומטר וחציית נהר ראשונה לאותו יום – Brattalskvisl. המים ב-Brattalskvisl היו כהים ולא ראו את הקרקעית. הנהר היה רחב ומאוד מהיר. חשוב לחצות אותו לא במקום בו חוצות המכוניות, אלא כ-200 מטרים במעלה הנהר.

המים היו קפואים במיוחד, והזרם היה הכי חזק מבין כל הנהרות שחציתי עד כה. המים הגיעו די הרבה מעל לברך.

לאחר הליכה של כשעה, הגעתי לאיזור שחור יחסית, עם סלעים כהים בכל מני צבעים וחול תואם. כל החומרים שקראתי על החלק הזה של השביל תיארו אותו כמאוד מיוחד, “מזכיר את הירח”, אבל אני חייב להגיד שהמשטחים השחורים של Hellismannaleið ביום השני היו הרבה יותר מרשימים – שחורים יותר, גדולים יותר, שקטים יותר. אז הלכתי, ופשוט רציתי להגיע כבר ל-Botnar, המחנה האחרון לפני הסוף.

ואכן, קצת אחרי 12, פתאום הופיעו גגותיו של מחנה Emstrur-Botnar.

התיישבתי ליד הכניסה לביתו של הרנג’ר. הרנג’ר היה איש קצת מוזר, מבוגר ורזה, שניסה לשמור מרחק ככל האפשר. הוא גם אמר לי שמזג האוויר הולך להיות די יפה, כמו עכשיו, גם בחלק השלישי של המסע שתכננתי לעשות – 24 ק”מ על Fimmvörðuháls. כשהוא סגר את הדלת, מטייל נוסף, אותו ראיתי כבר כמה פעמים במהלך היומיים האחרונים, אמר לי שזה לא מובן לו – כי האתר של מזג האוויר האיסלנדי דווקא מראה מזג אוויר לא טוב בהמשך.

המטייל היה שף צרפתי, שב-4 השנים האחרונות חי ועובד באיסלנד. החלפנו כמה מילים, והוא יצא לדרך.

סיימתי לאכול את ארוחת הצהריים (דג מיובש איסלנד, אגוזים וחטיף חלבון), והשעה אפילו עוד לא הייתה 13:00. החלטתי להמשיך לתחנה הבאה, Thorsmork, שהיא גם הסיום של Laugavegur – מתוך חוסר ידיעה של האם אעשה גם את היום הנוסף של החלק השלישי, או לא.

המשכתי ללכת. לאחר כ-2 ק”מ נגלה בפניי קרחון עצום ששמו Mýrdalsjökull, ממנו יוצא נהר מהיר מאוד ומסוכן, אותו רק שמעתי. לאחר עוד כמה מאות מטרים, הגעתי לגשר מעל נהר ה-Fremri-Emstrua. הגשר הזה הוקם ב-1988, לאחר שהגשר הקודם, שהוקם ב-1978, נסחף בשטפונות.

מתחת לקרחון ה-Mýrdalsjökull ישן לו הר געש, שקוראים לו Katla. הר הגעש הזה מתפרץ פעם-פעמיים במאה שנים, והחיבור של לבה חמה וקרחון עצום הוא מאוד מסוכן. כמויות גדולות של מים מהקרח הנמס במהירות יוצרים שטפונות בזק. לכן, בזמן התפרצות, הרנג’רים אמורים לירות זיקוקים עוצמתיים, המורים לכל המטיילים לעלות למקום הכי גבוה שהם יכולים.

המשכתי ללכת. הייתי לבד. ההבנה שזהו, עוד מעט אני מסיים, החלה להתגבש אצלי בראש. הייתי עייף וכואב מכדי לנסות את Fimmvörðuháls, הוא יצטרך לחכות לפעם הבאה.

---

לפתע, לא הרגשתי לבד. הרגשתי שאמא שלי קרובה, הולכת לימיני. התחלתי לדבר איתה, אמרתי כמה אני אוהב אותה ומתגעגע. הצטערתי מאוד שאת כל זה לא אוכל לספר לאמא היפה שלי, שנפטרה לפני ארבעה חודשים ממחלה ארורה. היא לא תשמע אותי כבר. ליבי נקרע מכאב וגעגועים.

ואז פרצו ממני דמעות, ובכיתי, בכיתי, בכיתי.

---

המשכתי ללכת. בסך הכל המסלול היה יחסית שטוח, עם ירידות ועליות לא גדולות, כאשר כמעט בכל אחד מהוואדיות היה נחל קטן וציורי.

התחלתי להתקרב לעמק ה-Thorsmork: לצמחיה הנמוכה שראיתי בחמשת הימים האחרונים, התווספו שיחים ועצים. כל כך הופתעתי לראות את העץ הראשון, שכמעט נתקעתי בו, ולכן הוא זכה לתמונה משלו.

הגעתי לנהר האחרון של המסע, נהר ה-Throngá. מדובר באחת משתי החציות הקשות של הטרק, שתיהן ביום האחרון. המים בוציים ולא רואים את הקרקעית. הזרם מהיר וחזק, ובקרקעית יש אבנים גדולות. חשוב להיזהר.

לאחר חציית הנהר האחרון, נכנסים ליער, יער אמיתי, שמגן מהרוח, מלא בפרחים ועצים ושירי ציפורים. זה גם לא סתם יער – זה יער לבנה, אחד העצים היפים והעדינים שאני מכיר. איזה כיף!

לאחר הליכה קצרצרה, מגיעים לצומת דרכים. פה אפשר לבחור אחד מבין שלושת המחנות הנמצאים באיזור.

• Langidalur – מחנה של FI, אירגון התיירות הרשמי של איסלנד. רוב המחנות עד כה היו שייכים לו.
• Husadalur – Volcano Huts – מחנה פרטי, עם מסעדה מפנקת, ספא, בריכה מחוממת קטנה ודשא רב להציב את האוהל.
• Basar – מחנה שנמצא קרוב יותר לתחילת Fimmvörðuháls, טרק שבשלב הזה עוד קיוויתי לעשות.

החלטתי ללכת על האופציה השניה, Volcano Huts. הרעיון של מסעדה מאוד קסם לי, ואם באמת מזג האוויר יהיה נורא כמו ששמעתי, זה יהיה מקום נחמד להעביר בו את היום. הפור נפל.

בשלב הזה, עמוק בלב קיוויתי שיהיה מזג אוויר לא טוב. אמנם השרירים כאבו, אבל מה שהדאיג אותי היה דווקא כאבים בברכיים לאחר הירידה של אתמול לאגם ה-Álftavatn. לא רציתי לעלות למעלה ל-Fimmvörðuháls, רק בשביל לראות עננים וערפל, במקום מפלים.

כשהגעתי למחנה, פגשתי את השף הצרפתי שגר באיסלנד. שיתפתי אותו בהתלבטויות, והוא הראה לי את המפה של מזג האוויר ב-Fimmvörðuháls. היה צפוי להיות יום סוער שם למעלה, והדבר ההגיוני היה לחכות יום ולקוות שיום למחרת מזג האוויר יהיה טוב יותר. זה מה שהחלטתי, אבל לאחר שהתיישבתי ואכלתי ארוחה טובה במסעדה, הבנתי שהמסע בשלב זה הסתיים, ו-Fimmvörðuháls יצטרף לחזור לפעם הבאה שאחזור לאיסלנד.

בלילה הייתה רוח קלה, אך גשם שגרם לי לשמוח שאני לא בחוץ. יום למחרת אכלתי ארוחת בוקר, ותפסתי טרמפ לרייקייאביק באוטובוס 4×4 עם קבוצה מאורגנת ונחמדה של בלגים והולנדים שהיה להם מקום ספייר עבורי.

סיכום

וזהו, ככה הסתיים מסע של 110 ק”מ ב-5 ימים, שהתחיל לפני שנתיים, רגע לפני שכל העולם שמע על קורונה.

למדתי המון בשנתיים האלה, דברים שבהחלט עזרו לי לצלוח את טרק הסולו הראשון שלי בהצלחה. למדתי איזה ציוד אני צריך, וחשוב מזה – איזה ציוד אני לא צריך. למדתי לתפעל את הציוד, ולהיות מוכן לכל האתגרים שאיסלנד הציבה בפניי בחמשת הימים האלה.

בפרק הבא, פרק הציוד, אתם יכולים לקרוא את הסקירה שלי על מה היה לי בתוך התיק, מה אני שמח שהבאתי, ועל מה הייתי מוותר. כל מי שמתעניין בגישת האולטראלייט, ככל הנראה ימצא את הסקירה הזאת מועילה.

עד הפעם הבאה!

• הפרק הקודם: המסלול הראשון: Hellismannaleið
• הפרק הבא: סקירת ציוד