Reykjavik

נחתתי באיסלנד בשבע בערב, והגענו לרייקיאוויק בתשע. זרקתי את התיק בגסטהאוס ומיד התחלתי להתרוצץ בעיר, בשביל לרכוש את הדברים שהיו לי חסרים: ביף ג'רקי, מצית ובלון גז. את שניים הראשונים מצאתי בקלות, ואז ניסיתי למצוא בלון גז במשך 3 שעות, ללא הצלחה. חלק גדול מהחנויות נסגרות בשעה 19 בערב, החנויות בתחנות הדלק היו סגורות, שלא לדבר על חנויות טיולים. באף אחד מחמשת הסופרקמרקטים שמצאתי, לא היו בלוני גז. חזרתי לגסטהאוס בלב כבד, מתוך תקווה שבתחנת דלק אשר בדרך ל-Rjúpnavellir, ששמה Hekla N1, אצליח למצוא בלון גז.

Hellismannaleið


היום הראשון – קארמה טובה

Rjúpnavellir → Áfangagil

זמן על השביל: 7 שעות
מרחק: 18 קילומטר
מטיילים אחרים שפגשתי: 0


לאחר הצטיידות קצרה ברייקיאוויק, עליתי על אוטובוס 4×4 של חברת trex.is שחיכה לי ליד העירייה. ביקשתי מהנהג שיוריד אותי ב-Rjúpnavellir. הנהג הלהיב את נוסעי האוטובוס לגבי הנסיעה ל-Landmannalaugar, ואז הצביע אליי, ואמר "חוץ ממנו! הוא הולך לרדת באמצע שום מקום!". די במהרה גיליתי שהוא די צדק…

לאחר נסיעה של כשעתיים וחצי, עצרנו בתחנת דלק Hekla N1. מיד רצתי לחנות, ולרוב אימתי ראיתי שאין שם בלוני גז קטנים, אלא רק בלוני גז גבוהים ודקים מאוד, שגם היו כבדים וגם לא התאימו לגזיה שלי. חזרתי לאוטובוס ללא גז, והנהג אמר לי שאין עוד עצירות נוספות בדרך.

דברים כאלה יכולים לקלקל טיול, אם לא מגיעים אליהם במחשבה של הרפתקאה. בקלות יכולתי להתאכזב, להיכנס לפאניקה או להתחיל את המסע מבואס. אבל, כמו בחיים האמיתיים – כשקשה, צריך לאלתר. גיגול קצר, והבנתי שאני לא חייב מים חמים למנות שהבאתי. אפשר להשתמש גם במים קרים – פשוט יקח לזה חצי שעה במקום 10 דקות. לא כיף גדול, אבל גם לא נורא.

להשרייה במים קרים במקום מים חמים קוראים cold soaking. זאת שיטה מקובלת העולמות האולטראלייט, כי היא מאפשרת לחסוך את המשקל של בלון הגז/דלק וגזיה.

ב-10:30 עצרנו ב-Rjúpnavellir. הנהג פתח את הדלת, ירדתי למטה ומיד הותקפתי על ידי נחיל עצום של זבובים וברחשים. הם לא עקצו, אבל ניסו להיכנס לכל פתח בגוף שרק הצליחו למצוא – עיניים, אזניים, פה, אף! מציקים מאוד, אבל גם לא מזיקים. הייתי מוכן, שלפתי את רשת הראש שלי וזכיתי לרגע ראשון של נחת על השביל.

רשת כובע נגד זבובים פשוט הכרחית לחלק זה של המסלול. בלי הרשת ההליכה יכולה להפוך לסיוט מתמשך.

האוטובוס נסע, ונכנסתי לחדר שכתוב עליו information. החדר היה ריק, אבל מהר מאוד הגיע בעל המקום, ושאלתי אותו האם יש לו בלון גז. לשמחתי הרבה, הוא הצביע על כמה בלונים, ואמנם הם היו קצת גדולים, אבל כבר הוקל לי. מיד אחרכך הוא נכנס לחדר אחורי, והביא לי בלון קטן של 200 גרם של Jetboil. שאלתי אותו כמה זה עולה, והוא אמר לי שבחינם, כי אחד המטיילים שהגיע לשם לפני מספר ימים, השאיר אותו כי לא היה צריך. עוד לפני שהתחלתי לצעוד בשביל, המזל חייך אליי וקיבתי כבר ציפתה לאוכל חם בסוף היום. תודה לך, מטייל אלמוני!

התחלתי לצעוד בשביל בין העצים.

השביל מתפתל לאורך נהר ה-Ytri-Rangá למשך כ-3 קילומטרים, עד שמגיע לגשר גדול. ברגע שחוצים את הגשר, הניווט הוא בעיקר בין העמודים הלבנים. השביל מסומן בצורה מעולה – רק פעם אחת לאורך 55 ק"מ של השביל הלכתי בכיוון לא נכון, וגם זה נמשך רק 3 דקות. גם אם לא רואים את העמוד הבא, פשוט המשכתי באותו כיוון, ותוך פחות מדקה ראיתי את העמוד הבא.

לאחר מכן התחילה הליכה של עליות וירידות על גבעות האיזור, במרחק לא רב מהגדה השניה של הנהר. חציתי מספר נחלים. חלקם מקורם בשלג שנמס, חלקם האחר מלווה בנביעות קטנות מצלע הגבעות.

כקילומטר לאחר הגשר הגעתי לנחל הראשון שהייתי צריך לחצות. לא טרחתי לחלוץ את הנעליים, ופשוט עברתי דרכו. המים הקפואים, אשר מקורם במי השלגים, קיררו את רגליי והיו מאוד נעימים, באופן מפתיע. מילאתי את הבקבוק הקטן, וגיליתי שהמים בנחל גם טעימים להפליא!

המים באיסלנד נקיים מאוד וניתן לשתות מרוב הנהרות והנחלים ללא פילטר. במשך חמשת ימי הטיול שתיתי מים מנחלים, נהרות וברזי מים במחנות – ואלו היו המים הכי טעימים ששתיתי בחיי.

מספר מילים על חציית נהרות ונחלים והליכה בגשם. ישנן שתי אסכולות עיקריות. הראשונה דוגלת שנעליים עמידות למים, מה שהרבה פעמים בישראל קוראים להן "נעלי הרים". כאשר מגיעים לנחל/נהר, חולצים את הנעליים, מחליפים לנעלי מים, חוצים ומחליפים חזרה. אם הנעליים נרטבו, הסיכוי שהן יתייבשו במהלך הטיול הוא מאוד נמוך.

האסכולה השניה גורסת שאם כבר אנחנו מניחים נעליים רטובות, אז כדאי שאלה יהיו נעליים שמתייבשות מהר – קרי Trail Runners אשר נרטבות מהר ומתייבשות מהר. את המסלול הזה עשיתי עם Trail Runners, והשיטה לגמרי עבדה – גם בתנאים של איסלנד. פרטים נוספים בפרק הציוד.

לאחר עוד כקילומטר התחלתי לשמוע רעש של מפל. מדובר במפל יחסית נמוך, ששמו Rangárbotnar. הייחודיות שלו הוא לא בגובהו, אלא בכך שמדובר במפל רחב, להערכתי של כ-150 מטרים. פנינה אמיתית. בצדו השני ראיתי שתי מכוניות ושני זוגות פנסיונרים, אשר נופפו לי. הנוף מהצד שלי של הגדה היה ללא ספק יפה יותר, כי זכיתי לראות את כל המפל. כל מי שמגיע עם הרכב, יראה רק חלק קטן מהמפל, ומזווית לא כל כך טובה. זאת גם הנקודה בה שתי נביעותיו של Ytri-Rangá מתחברות.

גם פה, כמו בחלקים אחרים של היום הראשון, היו זבובונים מציקים, אם כי הרבה פחות מאשר ב-Rjúpnavellir.

מכאן המשכתי בזהירות ממש על גדת הנהר ואז עליתי אל הגבהות. לפני העליה אל הגבהות, זאת הפעם האחרונה שניתן למלא את המים במהלך היום, עד שמגיעים למחנה שנקרא Afangagil, מרחק של כ-10 ק"מ מהמפל.

לאחר כ-2.5 קילומטרים הגעתי לתחנת ניתור, שמתחתיה רואים את אחת משתי הנביעות של Ytri-Rangá. היה משהו מאוד מסתורי ועוצמתי בשקט בו כמויות המים של הנביעה פרצו ממעמקי האדמה.

לאחר עוד מספר לא רב של קילומטרים, הגעתי למשטח השחור הראשון של המסלול. ללא ספק, מדובר בתופעה מרשימה – הליכה של כ-2.5 קילומטרים בתא שטח שחור ברובו עם קצת צמחיה ירוקה נמוכה, המורכב מחול שחור ואבנים שחורות, אדומות ולבנות שנוצרו כתוצאה מהתפרצות הרי געש – ככל הנראה הר הגעש Hekla, אשר מלווה אותנו ביומיים הראשונים של המסלול. כחוויה ראשונה מדובר במראה עוצמתי, אך חלק ניכר מהיום השני הוא הליכה במספר משטחים שחורים כאלה.

בחלק האחרון של היום עליתי לאט בשדות עם צמחיה נמוכה והמון עקבות, ככל הנראה של שועל ארקטי. לצערי, לא התמזל לי לראות את היונק הקטן והחמקמק הזה, אם כי ראיתי מספר חורים באדמה שיכלו להיות מחילות של השועל.

פתאום, וכמעט ללא התראה, הגעתי לערוץ צר עם נחל קטנטן למטה, עם ירידה מאוד תלולה, כנראה של כ-45-55 מעלות. בצדו השני, הייתה עליה דומה. קצת חששתי הערוץ הזה. בצעד הראשון הרגל שלי נכנסה כמעט עד גובה הברך אל תוך החול. זה גם מה שהפך את הירידה לתוך הערוץ לקלה הרבה יותר – אם היה מדובר בירידה עם קרקע קשה של אבנים, זה היה הרבה יותר קשה ומסובך.

אחד מהפריטים שהכי הוכיחו את עצמם במהלך הטיול היו הגייטרס שהתלבשו מעל הנעליים. הם מנעו מהחול והאבנים להיכנס לתוך הנעליים באינסוף הזדמנויות, וללא ספק הפכו את ההליכה להרבה יותר קלה ונעימה.

לבסוף, כשסיימתי לעלות, ראיתי מתחתיי עמק ירוק עם חוות סוסים וכבשים. מהנקודה הזאת לא רואים את המחנה, אלא רק ממש לקראת הסוף. חשוב לוודא שלא לחצות לכיוון החווה והגדר שלה, אלא להמשיך לאורך העמודים הלבנים מצד ימין של החווה, עד שמתגלה המחנה של הלילה.

הקמתי את האוהל, זרקתי את התיק והלכתי להכין אוכל. המנה של Rice & Chicken של Mountain House התבררה כטעימה, מזינה והיוותה סיום נפלא ליומו ראשון של המסלול.

לצערי, אחד הדברים שלמדתי במהלך הלילה הוא החשיבות הגדולה של למצוא את המקום הכי שטוח שיש באיזור בשביל האוהל. הצבתי את האוהל על מדרון קטנטן, שחשבתי שהוא מספיק מאוזן, אך ביליתי חלק לא קטן מהלילה בלגרור את המזרון שגלש על רצפת האוהל, שק שינה שגלש על המזרון, ואני שגלשתי על שלושתם ביחד. זאת טעות שלא חזרתי עליה בשאר הלילות.


היום השני – עמקים שחורים, אגמים, חציית נהר ראשונה

Áfangagil → Landmannahellir

זמן על השביל: 11 שעות
מרחק: 20.5 קילומטרים
מטיילים אחרים שפגשתי: 4


השמש לא באמת שוקעת ביולי באיסלנד. כתוצאה מזה, כל פעם שהתעוררתי – היה אור. מי שלא מסוגל לישון עם אור, כדאי מאוד שיביא כיסוי עיניים. להסתכל על השעון. אין שום סימן ממנו אפשר להבין את השעה, בלי להסתכל על השעון.

התעוררתי מוקדם. היה שקט מוחלט, עד כדי טינטון באוזניים. הרוח לא נשבה, האוהל לא זז, הציפורים לא צייצו והחרקים לא זמזמו. שקט מוחלט. התארגנתי, שילמתי לסוניה, אשר גרה ביחד עם בעלה בביקתה באיזור ושומרת על אדר הכבשים, ויצאתי אל השביל, אשר מיד התחיל בעלייה של כחצי שעה.

כשהגעתי למעלה, נגלה לפניי המשטח השחור הראשון של היום. המראה היה סוריאליסטי לחלוטין. מאחוריי – עמק ירוק. מלפני – מספר קילומטרים של אבנים שחורות, חול שחור, ועמוד לבן בודד. הרבה פעמים היה קושי להבחין בעמוד הבא, כי השטח הוא שחור/לבן, והעמוד לבן – ולכן ממרחק רב קשה להבין האם זה אבן שמחזירה אור, או עמוד לבן. זה לא נורא – גם יש עקבות של אנשים, וגם אם ממשיכים בקו ישר, די מהר רואים מבחינים בעמוד הבא.

כדי להבין כמה השינוי חד, אפשר להסתכל על צילום הלווין הבא. השינוי בין העלייה הירוקה (מסומנת באדום) לבין הירידה השחורה לעמק השחור (מסומן בצהוב) חד מאוד ומתרחש בדיוק בפסגת הגבעה.

לאחר כשעה של הליכה יצאתי מהעמק, והתחלתי לעלות בקניון. מצאתי איזור ללא רוח והתיישבתי לאכול ארוחת בוקר – חטיף חלבון וקצת אגוזים. כשיצאתי מהקניון, התגלה אל מול עיניי עוד עמק שחור, ארוך יותר מקודמו. לא הצלחתי לראות את סופו. בשלב מסוים ראיתי נקודה לבנה זזה במרחק. המרחק היה גדול מכדי להבין מה זה. בהתחלה חשבתי שמדובר באוטובוס לבן, או אולי ג'יפ 4X4. רק לאחר עוד שעה, הבנתי שמה שאני רואה זה בעצם זוג מטיילים. אלה היו המטיילים הראשונים שראיתי מאז תחילת המסלול, זוג מגרמניה, שעושים מסלול ארוך יותר, של כ-260 ק"מ. לא הצלחתי להתאפק, ועשינו סלפי 🙂

לא יכולתי להתעלם מן התיקים הענקיים שהם סחבו על הגב. הם אמרו לי שהתיק של הבחור שקל כ-25 קילוגרמים, והתיק של הבחורה באיזור ה-20 קילוגרמים. הם התפעלו מאוד מהתיק הקטן (יחסית) שלי, ששקל באותו בוקר כ-13 קילו, והיה בו אוכל ל-6 ימים וציוד צילום מקצועי. הסבר מעמיק יותר על למה התיק שלי שקל כחצי מהתיק של הבחור, אפשר לקרוא בפרק על הציוד.

התעניינתי ממצב הנהר בהמשך, ונאמר לי שעומקו הוא בערך כגובה הברך. זה הוקל לי מאוד, כי קראתי לא מעט על הנהר הזה, וקצת חששתי לחצות אותו לבד.

בהמשך הלכתי בעוד ועוד עמקים שחורים – כל אחד מהם מרהיב יותר מהקודם. בדיעבד, כשמסתכלים על מפת הלווין של האיזור, מבינים שמדובר בתא שטח עצום, שהתכסה כולו בנשורת של התפרצויות מרובות של הרי הגעש באיזור.

אחד הרגעים הכי מפעימים באותו היום היה כשעליתי על רכס, וממש תוך מספר צעדים התגלה בפניי עמק עצום, אותו הייתי צריך לחצות. היה משהו מאוד עוצמתי בעמקים האלה – ומדכא בו זמנית. היה קשה שלא לחוש קטן, ולהבין את הקטסטרופה שהתרחשה כאן, שהכיסתה את הכל באפר וולקני.

עליתי מהעמק השחור, ופתאום התחלתי לראות קצת ירוק. כמו שהעמקים השחורים הופיעו באופן פתאומי, ככה הם גם נעלמו. במקומם הופיעה צמחיה ירוקה צמודה לקרקע. לאט לאט הופיעו גם פרחים וסלעים עצומים המכוסים בטחב.

הפרח הלבן הזה נקרא Holtasóley, ואינני יודע את תירגומו לשפת הקודש, אם כי לפעמים הוא נקרא באיסלנדית "שורש הגנבים". הסיבה לכך היא שבפולקלור האיסלנדי הפרח הזה מקושר להתעשרות מהירה – אם כי בדרך קצת, איך לומר בעדינות – לא מכובדת. כדי להתעשר, עליך לגנוב מביתה של אלמנה כסף, בזמן שהיא נמצאת בכנסייה, ולטמון מתחת לשורשי הפרח. לפי האגדה, תוך פרק זמן קצר, הכסף שגנבת יוכפל. מצד שני, במקומות בהם נהגו לתלות גנבים, גם היו הרבה פרחים כאלה, אז לא הייתי בונה על זה כדרך בטוחה להתעשרות.

השביל המשיך דרך שדה גדול של אבנים, ועליהם טחב. מעולם לא חשבתי שטחב יכול להיראות כל כך יפה, אבל המראה הזה של טחב אינסופי, בצבעו האיסלנדי המיוחד, נתן לחלק זה של השביל תחושה קסומה. הסלעים נראו כמעט חיים, כאילו עוד רגע הם יתעוררו וענק סלעי יתיישב לידי ויתחיל לדבר איתי.

כשהגעתי לנהר ה-Helliskvisl, התיישבתי ואכלתי ארוחת צהרים. מאוד נהנתי מהשקט, אבל גם איפשהו קיוויתי שמישהו יבוא, כדי שלא אצטרך לחצות אותו לבד – כי לא היה ברור כמה הוא עמוק. לאחר חצי שעה, החלטתי לחצות את הנהר ללא גרביים וגייטרס. מצאתי את הנקודה הכי רחבה (וכתוצאה מכך הכי רדודה) והתחלתי לחצות. הזרם היה קר ויחסית מהיר. תוך מספר שניות הנעליים שלי התחילו להתמלא ממש מהר בכמויות גדולות של אבנים קטנות. חששתי שאחת מהנעליים תלך לאיבוד בנהר – מה שהיה מסמן את הסוף של ההרפתקאה. מכך למדתי לקח מאוד חשוב: לא להוריד את הגרביים ואת הגייטרס בזמן חציית הנהרות. עדיף נעל רטובה עם גרביים רטובות שיתייבשו מאוד מהר, מאשר גרב יבשה ללא נעל באמצע שום מקום.

להקלתי הרבה, המים הגיעו קצת מעל לברך. חציתי את הנהר בהצלחה, ועליתי על הגדה השניה מלא אדרנלין. התארגנתי, מילאתי מים והמשכתי לדרכי במצב רוח מרומם – חציית הנהר הראשונה הוכתרה בהצלחה!

בהמשך הגעתי לעמק שחור אחרון לחלק זה. נראה היה שהוא כבר לא כל כך שחור – היו גם לא מעט חלקים ירוקים. נראה שהחיים עמדו לנצח בעמק זה. באמצע זרם נחל קטן, אל תוך אגם Hrafnabjargavatn, אשר נמצא בגובה 550 מטר מעל פני הים. זה היה האגם הראשון מני הרבים שאתקל בהם בימים הקרובים. גם את הנחל הזה חציתי בלי להוריד את הנעליים או את הגרביים.

לאחר עלייה ארוכה ומעייפת דרך חול וולקני שחור, סלעים חומים וקטעי שלג קצרים, והליכה של עוד כ-4 קילומטרים, הגעתי לאגם נוסף, Herbjarnarfellsvatn. גובהו הוא 625 מטרים, והשביל עובר כמה עשרות מטרים מעליו. גדות הנהר היו עדיין מכוסות במקומות מסוימים בשלג, וכל כך שמחתי שהשביל איפשר תצפית כה נהדרת על אגם מרהיב זה.

האגם נמצא במרחק של כ-2.5 קילומטרים ממחנה אליו מועדות פניי, Landmannavellir. ניתן לראות את המחנה מרחוק. למעשה, ישנם שני מקומות באיזור – הראשון הוא חוות סוסים, וכחצי קילומטר לאחר מכן, מגיעים למחנה עצמו.

הערה קטנה על ההגייה האיסלנדית. כאשר רואים שתי אותיות l אחת אחרי השניה, כלומר ll, כמו vellir, יש לקרוא את זה כ-tl. השם של המחנה בתעתיק לאנגלית הוא Land mannah vetleer.

הגעתי קצת לאחר 18 בערב. הרנג'רית שקיבלה אותי הזהירה מרוחות חזקות הלילה, והאמת לא היה קשה לנחש איך הלילה יראה. הרוח נשבה ללא הפסקה בפרצים חזקים מאוד, ונאלצתי לחמם את המים לארוחת הערב בתוך האוהל. כשהתיישבתי לאכול, הגיעו עוד זוג מטיילים, מבלגיה. באופן מפתיע, הם עשו את אותה דרך כמוני – אם כי ביום הראשון הם התחילו שעה לפניי (מה שהסביר לי את העקבות הטריים שראיתי במשך כל היום הראשון), והקימו את האוהל שלהם כ-300 מטרים מהמקום בו אני הקמתי אותו בלילה הראשון. מכיוון שיצאתי מוקדם ביום השני, היו אלה הם שעקבו הפעם אחרי העקבות הטריים שלי, ותהו מי אני. יעצתי להם לשים אבנים על יתדות האוהל, כי מצפה לנו לילה קשוח, והלכתי לישון.

הלילה היה נורא. לאחר כ-40 קילומטרים עם תיק של 13+ קילוגרמים על הגב, ללא אימונים קודמים וכושר ירוד – הרגליים שלי כאבו כל כך שהתעוררתי מכאבי שרירים חזקים כל חצי שעה. הרוח הפכה לסערה לילית, וירד גשם חזק – אבל האוהל הנפלא שלי, Tarptent Stratospire Li, הרגיש כמו מבצר.

במהלך השביל, התחלתי ליחס לחפצים תכונות אנושיות, אולי קצת דומה לווילסון של טום הנקס. בלילה הזה למדתי לאהוב את האוהל, אשר הגן עליי מגשם ורוח איסלנדית חזקה, ואת המקלות שהחזיקו את האוהל מעליי, ואת המזרון הנוח עליו ישנתי, ושק השינה שחימם אותי בצורה מופתית.

בסוף, כשמגיעים לאמיתות הכי בסיסיות של החיים – בגדים יבשים בסערה, קיבה מלאה באוכל חם, רגליים כואבות אך מתפקדות – מתחברים לכאן ועכשיו, לרגע הנוכחי בו הכל קורה, ולתכנון קצר מועד – לצלוח את הלילה ואת היום שלמחרת בשלום.


היום השלישי – אגמים, מעברי הרים, גשם וחברים

Landmannahellir→ Landmannalaugar

זמן על השביל: 8 שעות
מרחק: 16.5 קילומטרים
מטיילים אחרים שפגשתי: 2 ואז עוד הרבה


אמנם הלילה היה נורא, אך התעוררתי לבוקר יפה. הגשם פסק, והרוח שככה מעט. בפניי עמד יום יחסית קצר. ארזתי את הציוד, והחלפתי כמה מילים עם הזוג הבלגי.

יש שתי דרכים לחזור למסלול מ-Landmannahellir. הראשונה היא לחזור טיפה אחורה ולעלות על הגבעה שנמצאת בין חוות הסוסים למחנה. אמנם מדובר על עלייה נוספת על גבעה, אבל אני בטוח שהנוף משם על אגם ה-Löðmundarvatn פשוט מהמם. למעשה, העמודים הלבנים מסמנים שזה השביל. הדרך השניה היא להמשיך עם כביש האפר כקילומטר לאורך הנהר, לראות את המערה המפורסמת של Landmannahellir ואז לפנות שמאל, ולאחר כקילומטר לחבור שוב לשביל הרשמי. גם שם יש אפשרות לעלות על גבעה קטנה שמשקיפה על האגם. מקורות שונים מסמנים את החלק הזה בצורה אחרת. בסופו של דבר מדובר על פחות משעת הליכה, לא משנה באיזו דרך בוחרים – והמרחק די זהה.

הנוף שליווה אותי כבר מתחילת הדרך היה מורכב מהרים עם פסי שלג, אגמים ובעיקר הרבה צמחיה ירוקה נמוכה שכה מאפיינת את האיזור הזה של איסלנד.

התחלתי ללכת לאורך נהר ה-Helliskvisl וראיתי הר שפסגתו מכוסה בעננים. היה כל כך שקט, והייתה הבטחה באוויר למזג אוויר יפה.

די מהר הגעתי לאגם גדול, Lodmundarvatn, אשר מזין את Helliskvisl. מספר כבשים עצרו כדי לבהות בי. השביל עבר לידם והתפתל על צלע ההר לאורך האגם, בגובה של כ-10 מטרים מהמים.

השביל טיפס מעלה ותוך חצי שעה התגלה בפניי עוד אגם, Lifrarfjallavatn. אגם זה לא נגיש למי שמגיע ברכב. מדובר באחד האגמים היפים שראיתי במהלך המסע. היו רסיסי גשם קלים, וכך זכיתי לראות קשת מעל האגם המהמם הזה.

מפה השביל ירד למטה לכיוון כביש עפר נוסף שנקרא Landmannaleid, עם תנועה יחסית רבה של אוטובוסים 4X4 וג'יפים. הכביש עצמו יתחבר בהמשך לכביש 208.

כשחציתי את הכביש, ראיתי גשר שלג פסטורלי, עם נחל זורם מתחתיו. ירדתי למטה, ובשלב הזה הצטרף אליי גם הזוג הבלגי שראיתי ערף לפני כן.

חציתי את הנחל בנעליי, והזוג הבלגי (עם תיקים עצומים) התעניין מאוד בדרך בה עשיתי זאת. כשחציתי את הנחל, סחטתי את גרבי צמר המרינו שלי, והמשכנו ללכת ביחד.

התחלנו לעלות לאיזור של מזג אוויר פחות סימפטי, אך כשהסתובבתי לאחור, חייכה אליי קשת מפתיעה.

ארבעת הקילומטרים הבאים התאפיינו בעליה קשה ומתמשכת ומזג אוויר לא סימפטי. ככל שעלינו, מזג האוויר הלך והתקלקל. גשם קל הפך לגשם שדרש בפעם הראשונה מתחילת המסלול, לשים כיסוי גשם על התיק. רוח קרה יללה והקפיאה את ידיי. הצטערתי מאוד שלא הבאתי כפפות – ידיי היו כה קפואות שהיה לי קשה ללחוץ על כפתור הטלפון כדי לפתוח אותו. חלק מהזמן הלכנו על שלג, אך השילוב של נעליים Trail runners, גרבי מרינו והליכה שמרו על חום רגליי בצורה מעולה, תוך כדי עיוורור נעים. לאורך כל ה-110 ק"מ של המסע, לא נוצרה אצלי אף לא יבלת אחת, זאת למרות חציות נחלים ונהרות רבים.

הצמחייה הירוקה התמעטה מאוד, והתחלפה בסלעים שלא ראיתי לפני כן. אלה היו סלעים שחורים, מבריקים כמראה, עם קצוות חדים מאוד שיכלו לחתוך כל חבל או תיק. חלקם היו רק אבנים קטנות, אבל חלקם היו בגודל של גלגל מכונית.

האבנים השחורות המבריקות הן אובסידיאן, או זכוכית געשית. הן נוצרות מהתקררות לבה מהירה, אשר עשויה מסלעי ריוליט.

ואז פתאום, כמעט ללא אזהרה, נפרש בפניי עמק ה-Landmannalaugar, ובתחתית העמק זורם נהר אשר מתפצל לעשרות נחלים במישור גדול. מצד ימין היה מפל יפיפה שזרם על הר ריוליט. עוד דבר שהפתיע אותי, היה מטיילים אחרים – מטיילי יום. פתאום, לאחר שלושה ימי הליכה, ראיתי עשרות מטיילים אחרים.

ירדתי למטה. חבריי הבלגים שברו את הראש כיצד לחצות את העמק בלי להרטיב את הנעליים, ואילו אני פשוט הלכתי ישר, דרך הנחלים, נהנה ממים ששטפו את רגליי העייפות.

לאחר הליכה קצרה בעמק, הגעתי לשביל עם כבל משני צדדיו. זהו החלק הכי מתויר באיזור, והוא נגיש בצורה יחסית קלה. לראיה, קבוצה עצומה של פנסיונרים ישראליים, שצהלו לא פחות מתיכוניסטיות שראו כרגע את ג'סטין ביבר. השקט הופר על ידי "שמחה!", "משההה!", "יעקב!!!" ו-"מירייייי!", וכל מה שנותר לי זה להמשיך עוד כרבע שעה, עד הירידה הסופית למחנה.

לאחר שלושה ימים של כמעט ללא אנשים, Landmannalaugar הרגיש לי כמו ניו יורק. המוני מטיילים, מסתובבים בין אוטובוס, עשרות תאי שירותים, קניון הרים (!!!), עשרות אוהלים! זה הרגיש לי כמו קאקאפוניה נפלאה. עם כמה שנהנתי מהלבד של החלק הראשון, היכולת פשוט לדבר עם אנשים בערב גרמה לי להרבה אושר.

בניגוד לשני המחנות הקודמים, כאן הקרקע הייתה כה קשה, שלא הצלחתי לתקוע את יתדות האלומיניום שלי. היו אנשים שהצליחו לתקוע יתדות פלדה מאסיביים בקרקע הסלעית באמצעות אבן גדולה או אפילו פטיש, אבל הדבר האחרון שרציתי זה להרוס את היתדות שלי. החדשות הטובות הן שכאשר יש קרקע כה קשה, יש גם אבנים מאוד גדולות, שהיו פזורות בנדיבות מסביב. הוצאתי את חבל הספייר שלי ואת המספריים מערכת העזרה הראשונה, חתכתי את החבל לכמה קטעים, ובעזרת שיטת אבן קטנה/אבן גדלה הקמתי את האוהל בקלות.

בשיטת אבן קטנה/אבן גדולה, קושרים את החוט של האוהל סביב אבן קטנה ומוארכת, ומניחים אבן גדולה מעל החוט. ניתן לערום מספר אבנים כדי להגביר את יציבות האוהל.

אבן קטנה/אבן גדולה

את שאר הזמן ביליתי בהכנת ארוחת ערב והסתובבות במחנה. קניתי כריך מקומי, תפוח וכפפות קלות לידיי הקפואות ב-"קניון הרים", אשר ממוקם בשלושה אוטובוסים ישנים. זה היה התפוח הכי שמח שאכלתי בחיי. ישנו מבחר די רב בקניון ההרים וגם בחנות הקטנה של הרנג'רים, כולל אוכל מיובש בהקפאה של Real Turmat, למי שצריך.

התלבטתי לגבי האם להיכנס למעיינות החמים או לא. לבסוף החלטתי שלא, בגלל תופעת "גרדת השחיינים". להסתובב יומיים מתגרד בכל הגוף לא נראה לי כמשהו שהייתי נהנה ממנו, ושמרתי את חווית הבריכות החמות לבריכות ברייקיאוויק.

"גרדת השחיינים" היא תופעה הקשורה לטפילי ברווזים שלפעמים מוצאים מפלט בבריכות החמות של Landmannalaugar. מדובר בתופעה יחסית נדירה, ורוב האנשים לא מושפעים על ידה. הבריכות החמות באיזור זה תמיד מלאות באנשים.

וככה נגמר לו ה-Hellismannaleið. חמישים וחמישה קילומטרים בשלושה ימים, רובם לבד. המון שקט, המון שיח פנימי, התפעלות מהנוף והתמודדות עם קשיים קטנים בעלי פוטנציאל להפוך לגדולים. עליה על גבעות והרים, והבנה שכשקשה – נחים, תופסים נשימה וממשיכים בעליה. מה שחשוב בסופו של דבר זה לא לוותר ולזכור להנות מהדרך. הרי בשביל זה אנחנו כאן, לא?

תגובות

3 thoughts on “איסלנד 2022: Hellismannaleið

  1. וואו מעורר זכרונות יפים מאיסלנד. בלוג משגע ותמונות מעולות. נייס!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.