אחד הדברים שאישתי ואני התלבטנו לגביו, הוא באיזה גיל ניתן לילדים שלנו לראות טלויזיה. לבסוף, החלטנו שגיל שנה זה זמן מתאים להתחיל לחשוף אותם לתכנים בטלויזיה – פחות דברים מטמטמים (אם כי גם זה קורה מדי פעם), ויותר סוגה עלית. כלומר, סרטי דיסני.

ילדים כמו ילדים, אוהבים דברים שחוזרים על עצמם. וכך יצא שיואבי (בן השנתיים) ואני (בן ה-38) רואים סרטי דיסני בסיטונאות, אבל יותר כמו סיטונאות של "תנו לי 150 קילו אורז, בבקשה". יוני, למשל, היה חודש אלדין. יולי הוא חודש מואנה.

את מואנה ראיתי בשבועיים האחרונים כבר יותר מ-10 פעמים, ואני חייב להודות שיש קטעים בהם אני כמעט דומע – כל יום מחדש, בשעה 06:15, כי יואבי קם ממש מוקדם. אבל, אני דומע לא בגלל שעות השינה שנשדדו ממני על ידי עולל שאוהב לקום כל יום ב-05:45, אלא בגלל שמואנה הוא סרט עשוי היטב, שלא מפחד לגעת בנקודות רגישות כגון התמודדות עם מוות, עם הצורך ללכת אחרי היעוד שלנו למרות התנגדות הסביבה, הצורך של ילדים בדמות מכוונת שתעזור להם למצות את הפוטנציאל שלהם, ועם מסרים גלוים וסמויים שאני מאוד אוהב. הנה תמציתם (האם צריך לצעוק "ספויילרים" על סרט מ-2016? אז ספויילרים!).

האוקיינוס עוזר רק למי שעוזר לעצמו

מספר פעמים לאורך הסרט מואנה מחליטה שהיא לא מוותרת – ודווקא אז, לאחר שהיא עושה את המאמץ להילחם במשהו חסר כל סיכוי, האוקיינוס בא לקראתה ועוזר לה. למשל, כשמאוי גונב למואנה את הסירה, היא קופצת ראש לתוך המים, מפספסת את הסירה ומאוי מפליג בלעדיה. רק לאחר שהיא מתחילה לשחות אחרי הסירה המהירה, האוקיינוס עוזר לה ודוחף אותה אל ועל הסירה. אני גיליתי שבחיים זה גם ככה – כדי שהחיים יעזרו לכם, אתם צריכים קודם כל לעזור לעצמכם. תחינה לעזרה ללא מאמץ לשנות דברים לבד, לרוב לא תישא פרי.

מואנה מתחילה לשחות אחר סירה שמתרחקת במהירות, ורק אז האוקיינוס עוזר לה

מבוגר שמאמין בילד ותומך בו, עושה את ההבדל בין ילד שלומד להגשים את חלומותיו, לילד שרק יחלום אותם

על מואנה מוטל משקל כבד מאוד – היא הבת של מנהיג הכפר, ויום אחד תחליף אותו. היא לא מסכימה עם אבא שלה לגבי אופן הטיפול בבעיית מחסור בדגים ופירות שנהרסים עוד לפני שנקטפו. יחד עם זאת, הפיתרון שלה נראה כפתרון ילדותי – להפליג מעבר לשונית (משהו שכמעט אף אחד לא עשה לפניה), לסכן את עצמה, ולגרום לדמות שאף אחד לא יודע האם היא בכלל אמיתית, לעזור לה להציל את העולם. מזל שסבתה של מואנה באה לעזרה, ומספרת לה את האמת כפי שהיא מכירה אותה, תוך כדי שהיא דוחפת אותה לשאול שאלות ולהאמין בעצמה. הדחיפה האחרונה של סבתא שלה, גורמת למואנה לצאת להרפתקאת חייה ולהגשים את יעודה. מבוגר שמאמין בילד, גורם לילד לרצות לקבל תשובות לשאלות מהותיות. בנוסף, כפי שניתן ללמוד משורה באחד השירים היפים של מואנה, "הלוואי שהייתי יכולה להיות בת מושלמת, אבל אני ממשיכה לחזור לקו המים" – הרבה פעמים אנחנו, ההורים, עומדים בדרכם של הילדים להגשמת חלומותיהם. בואו לא נהיה הורים כאלה.

אין אדם רע, יש אדם שרע לו

זאת לא אמת אבסולוטית, כמובן, ולדעתי יש בעולם אנשים באמת רעים – אבל הם מאוד, מאוד נדירים. רוב האנשים מתנהגים בצורה מגעילה כי רע להם, ולרוב זה כלל לא קשור אלינו. מאוי הוא דמות כזאת – אגו-מניאק שמאוהב בעצמו, חושב רק על טובתו ולא מוכן להסתכן למען מטרה נעלה יותר. עוד דמות כזאת הוא טה-קה, מפלצת עצומה עשויה לבה, שרק רוצה להרוג את מואנה וכל אחד אחר, מרוב זעם פנימי. ברגע האמת, מואנה מבינה שטה-קה הוא בעצם טה פיטי, אלת החיים, שליבה נגנב ממנה, ושהיא צריכה להסתכן בלהישרף חיה על ידי מפלצת הלבה כדי להפוך אותה חזרה לאלת החיים.

מואנה הוא סרט ילדים עם מסרים עמוקים למבוגרים. אם אתם רוצים לראות סרט על גילוי עצמי, היכולת לסלוח ולהתמיד ברדיפה אחרי החלומות – תראו את מואנה. אפשר גם לא ב-06:15 בבוקר.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *