לפוסט שני חלקים. חלק ראשון על יואבי. חלק שני – עליי.

חלק א' – יואבי

1. יואבי בן תשעה חודשים. טיפה יותר. לפני כשבועיים הוא התחיל לעמוד על הרגליים. התהליך הלך ככה:
– קודם כל עמידה על ברכיים
– לאחר מכן הוא נעמד על הרגליים בצורת ר', כדי להגיע לכל מני דברים שלא יכל להגיע אליהם אחרת
– ואז, לפני מספר ימים, התעוררנו – והוא פשוט עמד במיטה, תוך היאחזות במעקה.

2. מזל שהיינו מספיק חכמים לראות את העתיד, וכבר לפני שלושה שבועות הורדנו את המיטה לגובה הכי נמוך. מצד שני, יכול להיות שזה מה שנתן לו את האופציה להיאחז במעקה, ודחף אותו לעמוד.

3. סיבה ותוצאה – לא תמיד ברור מה גורם למה. אנחנו לאט לאט לומדים לחיות בסימביוזה – יואבי מראה ניצנים של כישורים חדשים, אנחנו מנסים לאפשר לו לפתח אותם, הוא לומד משהו חדש וחוזר חלילה. אולי זאת המשמעות של להיות משפחה?

4. כל הבית עולה למעלה. השולחן הנמוך בסלון – כבר לא בטוח. הממיר והחשמל – להעביר לשידה סגורה (עוד סיבוב לאיקיאה…). המים של החתולות – על הכיסא (וגם זה כבר לא בטוח). שערים במקומות אסטרטגיים – יש (רק נשאר למגן את המדרגות). כשאימצתי את מיה וקוטג' לפני כעשור, הבית שלי עבר שינוי, בו הבנתי ששום דבר לא בטוח. עכשיו ההתאמות קטנות יותר, אבל הרבה יותר קל לחזות התנהגות של חתול, מאשר התנהגות של תינוק.

5. הצוות בגן מת עליו. יואבי ילד מאוד נוח, תמיד שמח (ליהי אומרת שזה ממני), ואם הוא מתלונן אז זה רק אם הוא עייף או רעב (גם זה כנראה ממני)… יצאו לו כבר 4 שיניים, הוא נראה כמו באגס באני, וזה היה יחסית קליל עבורנו – הוא כמעט ולא בכה, ורק בלילה התעורר טיפה יותר מהרגיל (2-3 פעמים במקום פעם אחת).

מה שמביא אותי לחלק ב'…

6. אני לא בחור קטן. לפני כ-4 שנים הייתי בשיא הכושר, רצתי חצי מרתון ועשיתי Tough Mudder. מאז העלתי במשקל ואיבדתי את כל הכושר שלי. אמנם ניסתי להתאמן פה ושם, אבל היה לי קשה להתמיד.

7. שאלתי את Omry Peled, הבעלים של קרוספיט הרצליה, שאלה: "איך מקפידים להתאמן כשאתה עובד המון ויש לך ילד? זה כל כך מפריע לי, אבל בגלל שלא הצלחתי להתמיד, הפסקתי להתאמן בכלל, כבר איזה שנה." 
עמרי לא כתב הרבה, אלא רק שלח לי קישור לסרטון עם הכותרת: "Put the Oxygen Mask On YOURSELF First".

מומלץ לצפייה.

8. וזה היה הטריגר שהייתי צריך, אבל קודם כל – איך בכלל מוצאים את הזמן? אז הלוגיסטיקה היא כזאת: 
בקרוספיט הרצליה ישנם שלושה ימים בהם אפשר להתאמן מ-6 עד 7 בבוקר (ראשון, שלישי, חמישי). אז:
א. אני קם ב05:15, מתארגן ונוסע לאימון.
ב. מתאמן מ-6 עד 7.
ג. חוזר הביתה ב-07:15. בנתיים ליהי קמה ומארגנת את יואבי ליציאה.
ד. 07:15 – מקלחת. 
ה. 07:35 – אני מוכן לצאת עם יואבי לגן, ליהי נוסעת לעבודה.
ו. 07:55 – יואבי בגן. 
ז. 08:20 – אני בעבודה.

כל דקה מחושבת, כמו שעון שוויצרי. רק צריך להקפיד.

9. והיום היה היום הראשון. הלך לא רע והצלחנו להיצמד לא רע ללו"ז, ואפילו קצת הקדמנו. אז עכשיו אני יושב בכיסא במשרד ובוכה כל פעם שאני צריך לקום, כי פאקינג פראן כאימון ראשון לאחר איזה שנה בלי אימונים בכלל. לא מצליח לקום מהכיסא וכל אפצ'י שולח גלים של כאבים בכל הגוף, אבל בפנים – תחושת הישג. הנה, שמונה בבוקר – וכבר השגתי משהו.

10. אחרי הכל, אני צריך לדאוג למשפחה שלי, ובשביל זה אני חייב לוודא שהם לא יצטרכו לדאוג לי, שאני אוכל לדאוג לעצמי. וגם זה, כנראה, להיות אבא.

הפעם, תמונה אחת שלי (תזכורת לכושר בו הייתי, ולאן הייתי רוצה לחזור בעוד כחצי שנה-שנה), 5 תמונות של יואבי ושני סרטונים – אחד של יואבי עומד במיטה, כפי שראינו בפעם ראשונה בבוקר לפני מספר ימים, והשני – רק אם בא לכם לצחוק על הבוקר 🙂

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *