1. אני שוכב על הספה בסלון בתחתונים. ליהי ישנה. יואבי (בן השנה וחודשיים) בדיוק סיים ארוחת בוקר ונועץ את ששת שיניו בחצי מלפפון. מבעד החלון הפתוח מתפרץ שקט, שרק ציוץ ציפור ארעי מפרו.
2. יואבי רוצה להצטרף אליי על הספה. לפעמים הוא מצליח לטפס, לפעמים לא. הפעם לא. אני עוזר לו והוא מתיישב לידי. חתיכות מלפפון קטנות מפוזרות לו על הסנטר והצוואר.
3. אני קורא כתבה על איך אמריקאי פרש בגיל 43 לאחר שחסך יחד עם אישתו יותר מ-70% מהכנסותיו. לזאטוט שלידי נשאר עוד 70% מהמלפפון.
4. יואבי מתיישב לי על הבטן ואני מניח את הטלפון. “אף!”, הוא צועק ותופס לי את האף. “נכון, יואבי, אף, ואיפה הראש?”. יואבי תופס את הראש. המלפפון בפה, ידיים על הראש. גם אף וגם ראש. מרגיש אבא גאה. “איפה הכתפיים, יואבי?”, אבל הוא כבר איבד עניין במשחק.
5. פונה להמשך קריאת הכתבה. אנחנו בדיוק חושבים לעבור דירה לדירת קרקע או דירת גג. המחשבה על להיות תקוע בדירה בלי קרקע או גג מכווצת אותי מבפנים. מעדיף לגור בדירת גג בחור ללא תחבורה ציבורית ולא בדירה רגילה בתל אביב. סוגר את הכתבה.
6. לפתע העיניים שלו מול העיניים שלי. הוא מסתכל לי עמוק לתוך הנשמה, עמוק יותר ממה שילד בן שנה וחודשיים אמור להיות מסוגל. אני מסתכל חזרה ורואה בפנים את הגרסה המשופרת של עצמי. ברור לי לחלוטין שהילד הזה יצליח יותר ממני. אתן לו את כל הכלים בשביל זה. הרגע הזה נמשך אינסוף ופוסק, משאיר אותי מתגעגע.
7. יואבי משנה תנוחה, נשכב על הספה וראשו על הבטן שלי. הוא מסתכל מחוץ לחלון ואני מסתכל עליו. יבוא יום והוא יצא לחיים עצמאיים, אבל היום הזה עוד רחוק. אני מזכיר לעצמי שצריך להינות מכל רגע כרגע, לחיות ב-“עכשיו” ולא ב-“בעוד עשור”. יש לי נטייה לשכוח את זה לפעמים.
8. יואבי עושה פליקלק מרשים וגולש מהספה לריצפה, מגיש לי את המלפפון והולך לשחק צעצועיו. אני מצטרף אליו ומנסה ללמד אותו את ההבדל בין כדורים בצבע אדום, כחול, צהוב וירוק, על ידי כך שאני מסדר אותם כל לפי צבעים על מקלות נפרדים, תוך כדי שאני חוזר, “צהוב, אדום, ירוק, כחול”. ליואבי לא איכפת מהמתודה שלי והוא מערבב אותם. זה באמת יותר יפה ככה.
9. הוא רוצה לשחק לבד. אני חוזר לספה ומסתכל עליו מרחוק. יואבי מרים את המבט, רואה שאני מסתכל עליו ומחייך את החיוך השובב שלו. אני מחייך אליו חזרה.
10. אני שוכב על הספה בסלון. השקט בחוץ מאט את הזמן ואני רוצה שהבוקר הזה ימשך לנצח.