1. מבול של חוויות. יואבי בן 4 ימים (כבר?). עוצמת הרגש פשוט בלתי נתפסת. אני מוצף, ורק עכשיו מתחיל לעכל, להפנים מה קרה.

2. אני נזכר בכמה קשה לליהי ללדת אותו. 12 שעות בחדר לידה, ואז כשהוא נולד עם ואקום, ושמים אותו על הבטן של ליהי, מיד קולטים שמשהו לא בסדר, שהוא לא בוכה, לא צורח, ובקושי זז. חיתוך חבל תבור מהיר, "לאן אתם לוקחים אותו" של ליהי, וריצה שלי אחריו, כדי לראות מה קורה איתו, תוך כדי שאני משאיר את ליהי מאחורה עם הרופאים.

3. חמצן. הוא בוכה (איזו הקלה), אבל לא מספיק חזק, באמת רק בקושי (כמה פחד). אני מפוקס, אבל לא מצליח לדבר מהדמעות שחונקות אותי. אחת הרופאות קולטת אותי דואג, מרגיעה – "הוא יהיה בסדר".

4. מחזירים את הילד לליהי. אני מצלם תמונה. מביאים את העריסה השקופה, "בוא, אבא, שים יד פה ופה, הולכים". הולכים. ימינה ישר שמאלה עוד פעם שמאל ימינה ישר. אני לא קולט איפה אנחנו. רק מסתכל עליו, עוקב אחר כל נשימה שלו, והוא מתקשה לנשום. גם אני.

5. מחברים למוניטור. הילד בוכה. לי אין זמן לבכות, יש לי פתאום ילד לדאוג לו, ואישה שאני לא יודע מה קורה איתה. עושה 1+1, מבין שליהי כנראה בסדר ושהיא לא תסלח לי אם אחזור אליה עכשיו ולא אהיה איתו. הילד צריך אותי יותר כרגע. סדרי עדיפויות.

6. נותן לו אצבע בכל יד ומתחיל לדבר איתו. הוא תופס חזק, ולמרבה ההפתעה מפסיק לבכות ומתחיל להקשיב לי, תוך כדי נשימות מאוד מתקשות. הוא מזהה את הקול שלי. אני מדבר איתו, מנסה להרגיע, שינשום, שהכל יהיה בסדר. אני רק שם. אין שום דבר אחר באותו רגע, רק אני והבן שלי, שמתקשה לנשום. לא מוריד ממנו את העיניים, כנראה שקרוב לשעה.

7. הוא יהיה בסדר, האחות מרגיעה. רץ לליהי, בקושי מוצא את דרכי חזרה לחדר לידה. היא גם בסדר. מודאגת. אני מספר לה שהכל בסדר, שהוא בהשגחה ושהוא מאוד חמוד. מעבירים אותה למחלקה.

8. יואבי בתינוקיה, בהשגחה רפואית. ליהי במחלקה, לא יכולה לקום. יואבי לא נרגע, כנראה רעב. הפה שלו מאוד יבש. נזי, אחות במחלקה (שיהיו לה חיים ארוכים), מייעצת לתת לו קולוסטרום. אנחנו סוחטים קולוסטרום, שתי טיפות בקושי, ואני רץ עם הכפית להאכיל את הבן שלי. זה קצת מרגיע אותו. בשעה הבאה אני מתרוצץ בין אישתי, שלא מרחמת על עצמה, לבין הבן שלי, שעדיין מתקשה לנשום, עם כפית ובה טיפות קולוסטרום.

9. לאחר כמה שעות הנשימה שלו מסתדרת. אני סוף סוף יכול להביא אותו לאמא שלו. המפגש מאוד מרגש, אלו בטח היו 5 שעות מאוד ארוכות בשבילה. לאחר זמן מה מחזיר את הילד לתינוקיה, כי אני לא יכול להישאר במחלקה – אני כבר ער 39 שעות ושניהם יזדקקו לי מחר מפוקס. נוסע הביתה על אדי אדרנלין. נרדם.

יואבי בן 4 ימים. אני אבא בן 4 ימים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *