1. לפני כמה ימים יואבי חגג שלושה חודשים. הזמן טס.

2. לפני זמן מה קראתי כתבה על בינה מלאכותית שגוגל מפתחים, איך היא לומדת דברים שלב אחרי שלב. ופתאום אני מסתכל על הבן שלי, ומבין כמה דברים הוא לומד, בקצב מסחרר – דברים שלנו נראים מובנים מאליהם:
להבין שהיד היא שלו -> להבין שהוא יכול להזיז אותה באופן רצוני -> להבין שאם הוא משלב בין העיניים ליד, הוא יכול לקחת צעצוע -> להבין שאם מחזיקים צעצוע, הוא נשאר ביד -> להבין שיש לו שתי (!!!) ידיים -> להבין שיש קשר בין הידיים -> להבין שהוא יכול לשלב אותן -> להבין שהוא יכול להחזיק צעצוע עם שתי ידיים… ורואים את ההתפתחות הזאת כל יום. כל יום הוא לומד משהו חדש.

3. והאמת, אני מתגעגע לתקופת הילדות, לתקופה בה כל יום היה מרגש, כל יום קרה משהו חדש, כל יום למדתי משהו חדש. כבר מזמן החלטתי שאני הולך ללמוד משהו חדש כל יום, ולרוב אני משתדל לעמוד בזה, אבל לילד הזה, לעולל המתוק הזה – זה בא באופן טבעי! פשוט לקנא.

4. הבן שלי. הבן שלי. איך זה מתגלגל על הלשון. בני היקר. בני האהוב. הבן שלי, הילד שלי.

5. ופתאום אני מבין את השיר “זוהי ילדותי השניה” של מתי כספי.
זו ילדותי השניה, 
עול השנים כבר נשכח. 
זו ילדותי השניה, 
ליבי נפתח. 
דרך עינייך בת, 
אני רואה ומגלה שוב עולם. 
דרך ידייך אלמד 
לגעת שוב בגלי הים.

6. וכל רגע שאני לא איתו, אני חש פספוס עצום. טוב לי בעבודה, אני נהנה לעשות את מה שאני עושה, אבל כל רגע שאני לא איתו – כאילו בזבזתי רגע שלא יחזור. בכלל, זה מוטיב חוזר בחיי – אני מפחד לבזבז רגעים יקרים.

7. ישנה תמיד שאלת Nature vs Nurture. עד עכשיו הייתי חסיד גדול של Nurture – כלומר, כל בן אדם יכול לבחור להיות מה שהוא רוצה. בזמן האחרון נפערים אצלי סדקים של האם דווקא ה-Nature יותר חזק, לפחות בהתחלה. יואב מאוד סקרן. הוא תמיד רוצה להסתכל, לגעת, להקשיב, לראות עוד משהו חדש. הוא לא אוהב להיות במצב שבו הוא לא רואה מה מתרחש. לפני כן הבנתי שהתקופה הראשונה הזאת, של מספר השנים הראשונות בחיים, מאוד חשובה. עכשיו אני מבין את זה עם המחשה – כל שניה שאנחנו מבלים עם יואב, זאת שניה בה הוא לומד משהו חדש על העולם, הן החיצוני והן הפנימי שלו.

8. והטיפים הקטנים האלה, הם כל כך חשובים, כל כך מגיעים בזמן. למשל, אמא שלי יעצה לשים לו יד כקונטרה מאחורי כפות הרגליים כשהוא על הבטן – ואז הוא דוחף את היד עם הרגליים ומתקדם, לומד לזחול.

9. והוא מתקשר! מתקשר! מדבר! צוחק! בוכה! מחייך! עצוב! כאילו… זה פאקינג בן אדם. בן אדם שהוא חצי אני וחצי ליהי. בן אדם שאנחנו כל עולמו. בן אדם יחודי שלא היה קיים אם לא היינו נפגשים. בן אדם ששנינו מאוהבים בו עד אינסוף ומוכנים לעשות למענו הכל, כל מה שצריך, כדי שיצליח, שיהיה מאושר ושיקבל את הכלים איתם יום אחד יצא אל העולם הגדול.

מצורף סרטון, עם רגע משפחתי קטן שלנו. רמקולים חובה.