1. מזל טוב יואבי! אתה בן חודש היום! מקווה שאתה נהנה, אם כי נראה שהדברים היחידים שאתה עושה עכשיו הם לאכול, לעשות פיפי/קקי, לישון ולחייך.

2. שגרה. זה אפילו נהיה קצת אוטומטי כבר. שינה. החלפת טיטול. הכנת אוכל. האכלה. שינה, וחוזר חלילה. אבל בשיגרה הזאת יש הרבה קרני אור חדשות – החיוך הרצוני הראשון, המבט המפוקס תוך כדי האכלה. רגעים קטנים של אושר.

3. טיפת חלב מעצבנים. הגענו לשם בפעם הראשונה, ואיחרנו ב-10 דקות לסדנה שבו מסבירים מה עושים בטיפת חלב. חוץ מאיתנו, היה שם רק זוג אחד, אבל בכל זאת שלחו אותנו הביתה ולא הסכימו לקבל. יואב היה אז בן שבוע. חזרנו בשבוע הבא, והיו שם כבר כ-15 ילדים. סיוט מעצבן.

4. הפחד, שמשהו יקרה לו. שיהיה לו חם מדי, או קר מדי. שיעשה תנועה פתאומית ויפול. שהוא לא אוכל מספיק, או אוכל יותר מדי. שלא עושה מספיק קקי, או שעושה יותר מדי קקי.

5. אין הוראות הפעלה. כלומר, יש המון מדריכים, וילד זה ילד, אבל בסופו של דבר אף אחד לא יכול ללמד אותך מתי הילד צריך חיבוק, ומתי הוא צריך אוכל. זה דברים שלומדים לבד.

6. ביחד. השילוב של העבודה, גידולו של יואב, קניות, סידורים – לא מבין איך בכלל אפשר לעשות את זה בלי שיתוף פעולה מלא בין בני הזוג.

7. "אתה עוזר לה?", שואלים אנשים. השאלה הזאת מעצבנת אותי במיוחד. לא, אני לא עוזר לה. אם הייתי "עוזר לה", זה היה אומר שהיא האחראית הבלעדית לגידול הילד, ואני "עוזר". זה לא המצב. אנחנו מגדלים את הילד שלנו *ביחד*. אנחנו מתחלקים במטלות לפי איך שזה מתאים לנו, ואני לא "עוזר" לגדל את הילד. אני מגדל אותו, ביחד עם אישתי. אוף, מעצבנים!!!

8. כנראה שמתרגלים למחסור בשינה. פתאום מספיקים הרבה יותר, בפרק זמן קצר יותר. אני מתחיל להבין את האמהות בעבודה, שעובדות הרבה יותר חזק והרבה יותר מהר, מספיקות הרבה יותר. כשיש לך גם ילד על הראש, ואתה יודע שאתה צריך לצאת מוקדם יותר, אז הפסקת הצהריים מצטמצמת מ-40 דקות ל15 דקות, וישיבה של שעה מסתיימת בחצי שעה. מצב טורבו קבוע.

9. החתולות מתייחסות אליו יפה. נמצאות לידו, אבל שומרות מרחק בטוח. לצערי מיה עושה קצת צרות ובוחרת לפעמים לסמן את השטח, מה שגורם למכונת כביסה לעבוד שעות נוספות. קורבנות, עד כה: עגלה ומשטח החתלה. משטח "החתלה" (החתלה, חתולה – הבנתם?) בדיחות אבא, והוא אפילו עוד לא פיתח את היכולת להבין אותן. טוב, יש לי זמן להשתפר.

10. להסתכל עליו ולראות אותנו. החיוך שלי. השיער שלה. הרגליים שלי. העיניים שלה. לראות חלקים מאיתנו בו, בתוכו, ולהבין שזאת פשוט גירסה חדשה שלנו, טובה יותר, משוכללת יותר – ותפקידנו כהורים לספק לו את הביטחון ואת הידע אשר יאפשרו לו להגשים את הפוטנציאל המלא שלו.

חודש-הולדת שמח, יואבי! 3>

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *