1. השיגרה לא פשוטה. מסתבר שכל מה שתינוק עושה זה לישון, לאכול, לעשות קקי, פיפי וגזים. אני יכול להתמודד עם כל אחד מהם, הבעיה זה התדירות – כל שעה עד 3 שעות. אבל האמת? מתרגלים למחסור בשינה, בערך.

2. מאוד חששתי מהקקי. לא דמיינתי את עצמי מחליף חיתול, ולכן ברגע שיואב הגיע הביתה, קפצתי על הפצצה. מסתבר שזה ממש לא מגעיל, ומאוד רחוק ממה שדמיינתי.

3. קקי. מצאתי את עצמי מדבר על קקי עם אנשים בעבודה, וזה היה טבעי ומרגש. זהו, אני אבא.

4. זה מדהים כמה הוא קטן. כל גראפס הוא הישג, כל צליל הוא יצירה מוזיקלית, כל פיפי וקקי הם הוכחה שהמכונה הביולוגית המופלאה הזאת, עובדת בצורה תקינה.

5. כל ההנקות, כל פיפי, כל קקי נרשמים בקפידה באפליקציה (כן, אפילו קנינו אחת. טוב, אני קניתי), והאפליקציה הזאת ממש מגניבה – ממש אפשר לראות את תדירות כל ההפרשות ובטח אפשר לבצע ניתוח סטטיסטי בין קבוצות הגיל בשביל לדעת האם משהו בסדר או לא עם הילד. (רואים? הפרשות מרגשות אותי!)

6. עשינו לו ברית, אצל רופא מנתח שהוא גם מוהל. אני יודע שזאת לא החלטה פשוטה עבור חלק מהאנשים, גם עבורנו היא לא הייתה קלה – אבל ידענו שאנחנו רוצים לעשות ברית. אני אתאיסט, זה לא נעשה ממניעים דתיים, זה כן נעשה, מבחינתי, בגלל השייכות לעם היהודי. כשעליתי לארץ, הייתה לי אופציה האם לעשות ברית או לא. בחרתי לעשות, בגיל 10. זה היה תחת הרדמה מלאה, ואני הכי זוכר את השבוע שלאחר מכן, כמה קשה היה להוריד את התחבושות. כשאני רואה כמה בקלות יואב לוקח את הברית בגיל כל כך קטן (נראה שזה בכלל לא מזיז לו), אני מבין שכנראה שעשינו החלטה נכונה.

7. ויש את הרגעים האלה שבהם הוא מתקשר. הוא כולה בן שבוע וקצת, אבל כבר מסתכל בעיניים ומוציא צלילים מודעים. הוא מגיב לשירים ושונא שמשששששששששתיקים אותו (כמו אבא שלו).

8. והיה גם את הרגע בו הוא חייך. במקרה הייתי עם הטלפון ביד, וצילמתי. זה קצת מפחיד, אבל נראה שיש לו את החיוך שלי.

9. ואני מגלה מחדש את אישתי המקסימה, כאמא, לביאה שנלחמת בלי לוותר לעצמה, ועוברת כמו מלכה דרך התקופה האינטנסיבית הראשונה הזאת, עם ראש מורם ואהבה גדולה, למרות הקושי.

זה לא קל להיות אבא, אבל מאוד מתגמל. אני חושב שאני מתחיל להבין את ההורים שלי, מה הם עברו איתי, ולומד להעריך אותם עוד יותר. אוהב אתכם מאוד.