בחודשים האחרונים הבקרים שלי נראים אותו דבר. יואב, בן השנתיים, מתעורר בשש בבוקר, בצעקות "אבא! אבאאא!! אבאאאאאאאאאאאאאא!!!", ואני, טרוט עיניים, מְדַדֶּה לחדרו, אומר לו בוקר טוב, מחליף טיטול, נותן בקבוק של בוקר ולוקח את הזאטוט היותר-מדי-אנרגטי-לשש-בבוקר לסלון.

הבית עוד ישן. ליהי במיטה, אביב בעריסה, החתולות לא נראות בעין, ואילו אני עם יואב, בסלון. אני מנסה לנצל את השעה המוקדמת לנסיון נואש אחרון לצבור עוד קצת שינה, תוך כדי שאני מנמנם על הספה. יואב, בתורו, מנסה להחריב את הבית, למצוא כל משחה אפשרית ולמרוח אותה על הנעליים שלי, לפזר את הצעצועים בצורה אחידה ברחבי הסלון ומדי פעם, בדיוק כשאני מצליח לעצום את העיניים, מתקרב ודופק לי בראש עוד חפץ כבד שהוא הצליח לשים עליו את ידו.

מדי פעם, תוך כדי ההשתללויות, יואב מקבל מכה. התגובה שלנו למכות שהוא מקבל היא שפויה ורציונלית – לא עושים מזה בלאגן, יואב מגיע לקבל נשיקה לחלק גוף הפגוע (רגל, יד, אצבע) והעניינים ממשיכים כרגיל.

כך קרה גם הבוקר. בעודי מנסה לתפוס עוד מספר דקות של שינה על הספה, אני שומע מבעד עיניי העצומות את הזאטוט זועק: "אוי! אוווווי! אווווווווווויייייייייי!!!!! אצבעעעעעעעעע!!!"

אני, כמו כל אבא שפוי ורציונלי, אומר לו, דרך אותן עיניים עצומות: "בוא יואבי, אני אתן לך נשיקה", תוך כדי שאני מנסה להיאחז בשארית החלום. יואבי מגיע לספה, עליה אני שוכב, ומושיט לי אצבע לנשיקה. אני מנשק את האצבע ומבעד החלום מרגיש שכרגע נישקתי משהו נוסף, מעבר לאצבעו של זאטוט בן השנתיים. אני מרגיש שנישקתי גם חומר לא ברור. חומר, שאני ממש לא רוצה לנשק.

אני מרגיש שנישקתי אצבע מרוחה בקקי.

שאריות החלום נעלמו בחלקיק שניה. העיניים העצומות בחצי חלום נפקחו לרווחה בזוועה שהלכה ותפסה כל מקום פנוי במוחי המתעורר. הסתכלתי על יואב, וראיתי את האצבע. אצבע, מרוחה בקקי טרי, שכרגע הייתה בתוך הטיטול. ה-"אוי אוי אוי" לא היה בגלל מכה שהוא קיבל. ה-"אוי אוי אוי" היה בגלל שהוא הכניס את האצבע לטיטול, ולמרבה הפתעתו (והפתעתי!) האצבע לא יצאה נקיה.

הפושטק הקטן, לפני שהאכיל אותי בקקי

בשלב הזה, באופן מיידי, הפסקתי לנשום, לבלוע רוק וכל פעולה אחרת שעלולה להביא חומרים מבחוץ לתוך גופי המזועזע. קפצתי מהספה ומיד נאלצתי להתמודד עם דילמה – מה לעשות קודם? לרוץ לכיור ולשטוף את הפה עם סבון? לתפוס את העולל ולשטוף לו את הידיים, לפני שימרח את הקקי ברחבי הבית, בזמן שאני משתנק מול הכיור?

הפיתרון היה ברור – לעשות הכל יחד. ביד שמאל תפסתי את העולל, רצתי איתו לכיור תוך כדי נסיון נואש לוודא שהאצבע הנגועה לא נוגעת בשום דבר. שטפתי את הפה עם סבון, בזמן שיואב חצי צוחק חצי מבוהל מהתגובה של אבא שלו, ונשמתי בזהירות.

תכל'ס, לא היה כזה נורא. אני בטוח שכאבא אני אתמודד עם דברים גרועיים יותר בהמשך.

אז, הבוקר שלי היה חרא. איך היה הבוקר שלכם?

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *