היה אז בוקר, היום השלישי לכאבי שיניים של אביב.
נשארתי איתו לבד בבית, והייתי בעיצומו של הקרב על השפיות. השפיות שלי.
לחמתי שם מ-6 בבוקר, מזה מספר שעות.
התנהל מאבק עקשני על בגדים, טיטולים, מגבונים ומוצצים.

בשלב מסוים הרמתי אותו.
מכנסיו היו רטובים באופן מחשיד, והיד שלי התמלאה בנוזל סמיך וקריר.
היה ברור שמדובר על מקרה קקי שיצא מכלל השליטה.
לא ידעתי עד כמה.

הייתה לו שיטה: קודם קצת בכה, ואז התפתל וניסה לרדת ממשטח ההחתלה.
אז בין בכי לפיתול, ניסתי למשוך ממנו את החולצה, בלי ללכלך את קירות החדר ברסיסי הקקי.

בעשר, עשר ושלושים,
הנחתי את הילד על מיטת קרשים.
הורדתי את הטיטולים,
בגבעת הלשלשת.

מול פיתולים בלתי פוסקים,
כמו אנקונדות באגמים,
הקקי התפזר על המיטה,
בגבעת הלשלשת.

בגדי ההחלפה עוד רחוקים,
ושנינו קצת צואתיים,
רצנו למקלחת מחובקים,
בגבעת הלשלשת.

לא ידעתי מה לעשות. הילד היה עליי, מלא בקקי. המים עוד לא התחממו.
לא היה לי איפה להניח אותו, והוא עוד לא יודע לעמוד. פרסתי מגבת על ריצפת המקלחת והושבתי אותו.
נגעתי במים.
חשבתי שהמים החמים אף פעם לא יתחילו לזרום.
אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש. בסך הכל רציתי לישון עוד 20 דקות.

בעשר, עשר ארבעים,
אל משטח ההחתלה ממהרים,
להתלבש ממהרים,
בגבעת הלשלשת.

על הלבן של הקירות,
מרוח קקי בכמויות,
שנשאר מהקרב על המיטה,
בגבעת הלשלשת.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *