כשהייתי בן שנה ושבעה חודשים (1.7), נולדה לי אחות קטנה. במשך 37 השנים הבאות, שאלה אחת לא נותנת לי מנוח, שאלה שאף פעם לא קיבלתי עליה תשובה ודאית: “אמא, את מי את אוהבת יותר?”
היום אני אבא לשני בנים, יואב – בן 1.11 ואביב, בן חודשיים. אני מסתכל עליהם ומדי פעם, במיוחד בשעות הקטנות של הלילה, זוחלת לה השאלה במעלה עמוד השדרה שלי, ולוחשת: “את מי אתה אוהב יותר?”
נתחיל מהבכור, יואב. צברנו כבר פז”מ ביחד, כמעט שנתיים. בהתחלה בעיקר טיטולים, אבל מהר מאוד זה גדל למערכת יחסים אמיתית. הצחוק הראשון, הפעם הראשונה שהוא עמד, הפעם הראשונה שאכל לבד, הפעם הראשונה שביקש לשבת על הסיר. רוב הפעמים הראשונות שלו, הן גם הפעמים הראשונות שלי – רק מזווית קצת אחרת. אני אוהב את יואב מאוד וטורח לומר לו את זה לפחות 2-3 פעמים ביום. חשוב שהוא ירגיש את זה, וחשוב שהוא ישמע את זה.
עם אביב זה קצת שונה. אביב בן חודשיים, ורוב הזמן הוא נמצא על האמא שלו. בין יואב לבין העבודה, עוד לא הצלחנו לצבור פז”מ, ורק עכשיו התחלנו להכיר.
בכלל, לפני שנולד ילד שני, לא יודעים למה לצפות. השכל אומר שהילד השני יהיה שונה מהילד הראשון – כל הילדים שונים. יחד עם זאת, אנחנו מצפים לאיזשהי גירסא של הילד הראשון. אנחנו חושבים שהם יהיו מאוד מאוד דומים, כי אנחנו לא מצליחים לדמיין ילד משלנו שהוא שונה מהילד שכבר יש לנו.
בכלל, כששואלים אותי האם אני מצטער שיש לי ילדים, אני לא באמת מצליח לענות על השאלה הזאת. בשביל להתחיל לענות עליה, אני צריך לדמיין במלוא הצבע עולם, בו הילדים שלי לא קיימים – ואני לא מסוגל לדמיין עולם כזה. ניסיתי – לא הצלחתי. לכן, אני לא יכול להשוות בין העולם הזה, בו יש לי שני בנים אהובים, לבין עולם בו הם לא קיימים. אז, התשובה שלי תמיד היא שאני לא מצטער שיש לי ילדים, שזה מאוד קשה, אבל הגמול שאני מקבל מקיומם הוא פי מליון גבוה יותר מהקושי שנוצר לאחר שהם נולדו.
איך בכלל משווים בין הילדים? הרי ברור שהם שונים, אבל זה לא שילד א’ הוא 7 וילד ב’ הוא 9. אי אפשר לתת ציון מספרי. אי אפשר לכמת את האהבה הזאת – גם בגלל שהיא כמעט אינסופית, אבל גם בגלל שהיא שונה. הרי, אני אוהב את הילדים שלי לא רק בגלל שהם הילדים שלי – אלא גם בגלל המערכת יחסים שיש לי איתם, וכל מערכת יחסים שונה.
אז, את מי אני אוהב יותר? את יואב או את אביב? הייתי מקריב את חיי מרצון בשביל כל אחד מהם. אין משהו שלא הייתי עושה למענם. יותר מכל, אני אוהב את האדם שהם גורמים לי להיות – כנראה עוד לפני שנולדו.
אולי בעוד עשור או שניים, הם יגיעו לטקסט הזה, וישאלו – את מי אבא אוהב יותר? את יואב או את אביב? אני אחסוך לכם, ילדים שלי, את התהייה. אם לא הצלחתי לגרום לכל אחד מכם להרגיש הכי אהוב בעולם, כנראה נכשלתי כאבא.
אז תדעו לכם, אני אוהב את שניכם, במידה דומה ובצורה שונה. אתם שניכם הבנים שלי, ואתן לכם את כל מה שיש לי, כדי שתגדלו להיות אנשים טובים, מצליחים ומאושרים.
“אז מה אתה אומר בעצם?” 
לאחר תספורת 
שבועות בגן “עולם הילד” 
“אני שבע ומרוצה!”
