תנשמו עמוק – אני הולך להגיד משהו שקצת קשה לבלוע: הגננות שמתעללות, אינן מתעללות כי הן "רעות". זה פשטני מדי, לחלק את העולם ל-"טובים" ו-"רעים", וחוץ מזה – מה אפשר לעשות עם המידע הזה? איך אפשר בכלל לבחון האם הגננת שכרגע רשמתם את תינוקכם לגנה, היא "רעה"? כלומר, כנראה שיש אחוז מסוים של גננות מתעללות שהן פשוט התגלמות הרוע, אבל לדעתי, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר, למה גננות או סייעות מתחילות להתעלל בילדים.
כבר לפני עשור, שמתי לב למשהו משותף להרבה מהמקרים של התעללויות – מדובר לרוב בצוותים "סגורים". צוות סגור, זה צוות שבו יש קשר מאוד חזק בין נשות הצוות, למשל אמא ובת או עובדות שעובדות ביחד הרבה שנים, ושאף אחד אחר לא נכנס לשם.
זה גרם לי לחשוב סדרת ניסויים שבוצעו בארה"ב בשנות ה-70, שהמטרה שלהם הייתה לנסות להבין האם באמת אפשר להפוך אנשים נורמטיביים לאנשים מתעללים. המפורסמים שבניסויים האלה הם ניסוי הכלא של סטנפורד, וניסוי החשמל של מילגרם.
ניסוי הכלא של סטנפורד
למי שלא מכיר, בשנת 1971, בוצע ניסוי הכלא המפורסם באוניברסיטת סטנפורד. במהלך שבועיים, האוניברסיטה הפעילה במרתף שלה סימולציה של כלא. חלק מהמתנדבים נבחרו באופן אקראי להיות אסירים, וחלק נבחרו באופן אקראי להיות שומרים. כולם היו אנשים נורמטיביים – סטודנטים בסטנפורד. במהלך חמשת הימים הראשונים, ההתעללות הפסיכולוגית של ה-"שומרים" ב-"אסירים" הפכה להיות ברוטלית במיוחד. הניסוי נגמר ביום השישי שלו.
אלמלא הופסק הניסוי, קשה לדעת עד כמה היה מידרדר המצב. המחקר הוכיח כי אנשים רגילים לחלוטין, כאשר ניתנת להם סמכות ושליטה מוחלטת על אחרים, עלולים להתדרדר במהירות להתנהגות אכזרית ולא מוסרית.
למען ההגינות, יש לציין שיש הרבה ביקורות על הניסוי הזה, ותרומתו למדע מוטלת בספק – אם כי אין לי ספק, שיש בו גרעין של אמת.
ניסוי החשמל של מילגרם
ניסוי מילגרם, שנערך בשנת 1961, בחן את נכונותם של אנשים לציית לסמכות גם כשהדבר מנוגד למצפונם. במהלך הניסוי, התבקשו משתתפים להעביר שוק חשמלי למי שכביכול היה "תלמיד" (למעשה שחקן) בכל פעם שטעה בשאלה. למרות שמעוצמת ה"שוקים" עלתה עד לרמות מסוכנות לכאורה, וה-"תלמיד" הביע כאב והתחנן להפסיק, כ-65% מהמשתתפים צייתו להוראות והמשיכו עד הסוף, רק בגלל שדמות סמכותית (החוקר) אמרה להם שעליהם להמשיך.
דינמיקה חברתית מעוותת
זה בדיוק מה שעלול לקרות בגני ילדים "סגורים" – כאשר צוות "סגור" מקבל שליטה מוחלטת על ילדים חסרי ישע, ללא פיקוח חיצוני ומערכת איזונים ובלמים פנימית, עלולה להיווצר דינמיקה מסוכנת. בדיוק כמו ה"שומרים" בניסוי סטנפורד, הגננות מתחילות לראות את הילדים כאובייקטים שניתן לשלוט בהם, ולא כבני אדם קטנים הזקוקים להגנה וטיפול. ההתעללות מתחילה בצעדים קטנים של שימוש לרעה בכוח, ובהיעדר פידבק שיעצור את הצעדים הקטנים האלה כבר בהתחלה, הם עלולים להחריף עד לרמה של התעללות.
התהליך מתעצם כשיש דמות סמכותית דומיננטית – למשל גננת ותיקה וכריזמתית או בעלת הגן – והיא מתחילה להתנהג באלימות כלפי הילדים. במצב כזה, בדיוק כמו בניסוי מילגרם, הסייעות האחרות עלולות להיגרר אחריה ולציית לסמכות, למרות שזה מנוגד למצפונן. הבעיה מחריפה עוד יותר כשמדובר בצוות "סגור", כי אין שם עין חיצונית שתערער על ההתנהגות הזו. הקשרים החזקים בין נשות הצוות והבידוד מהעולם החיצוני יוצרים מעין "בועה" שבה התנהגות פסולה הופכת לנורמה. בדיוק כמו שקרה בניסוי הכלא של סטנפורד, מתפתחת דינמיקה קבוצתית מעוותת שבה ההתעללות נתפסת כמקובלת ואף הכרחית.
מניעת הדינמיקה החברתית המעוותת – שיטת הבצל
עד לפני שנה, הייתי בעלים של שני גני ילדים, ומכרתי אותם כדי להתמקד במשפחתי. נכחתי בגן רק בימי שישי, והגן נוהל על ידי מנהלת מעולה.
אני רוצה לשתף אתכם בשיטה שפיתחנו, כדי למנוע את ההתעללויות בגנים שלנו. הייתי צריך לפתח שיטה שאני שלם איתה – כי הדבר האחרון שרציתי, הוא שילדים ייפגעו בגן שלי.
השיטה הזאת עבדה בצורת בצל: שכבות על גבי שכבות של הגנות, שכל אחת מהן אמורה לצמצם את הסיכוי להתעללות.
השכבה הראשונה: שילמנו כ-10% יותר לצוות, בהשוואה לגנים אחרים בעיר. זה איפשר לנו לבחור את נשות הצוות הטובות ביותר, עם הנסיון המתאים ביותר, והגישה הנכונה יותר. מלכתחילה, כאשר עובדים עם חומר אנושי איכותי יותר, ניתן להגיע לתוצאות טובות יותר.
השכבה השניה: מעקב באמצעות מצלמות. מהיום הראשון שלי בגן, הרבה לפני שחוקק חוק המצלמות, השתמשנו במצלמות כדי לבצע מעקב מדגמי אחרי התנהגות הצוות. כל רמז להתנהגות לא רצויה – טופלה באופן מיידי. באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר חוק המצלמות נכנס לפועל, הכלי הזה נלקח מאיתנו, כי לפי החוק שהיה – צפייה של בעלי הגן במצלמות היא עבירה פלילית. אני שמח שלאחר מספר שנים שחורות, החוק הזה שונה.
השכבה השלישית: נוכחות של מנהלת בגן. המנהלת הייתה בגן רוב הזמן, וגם כאשר היא הייתה מחוץ לשעות הפעילות, היא הייתה מגיעה באופן אקראי לביקורים בקבוצות. זה איפשר לה לשפר את עבודת הצוות.
השכבה הרביעית: מנוחה. חוץ מאשת צוות אחת, אף אשת צוות לא עבדה 6 ימים בשבוע. כולן עבדו 4-5 ימים בשבוע, בשביל למנוע שחיקה ולתת מנוחה נאותה לצוות. אשת צוות שלא מרגישה לכודה בתוך העבודה שלה, צפויה לעשות פחות טעויות של שיקול דעת.
השכבה החמישית: מניעת קבוצות "סגורות". מכיוון שכל אשת צוות עובדת רק 4-5 ימים בשבוע, יש צורך בכך שנשות צוות מקבוצות אחרות, יגיעו להחליפן בימי החופש שלהן. הדבר הזה מנע היווצרות של קבוצות "סגורות", בהן אף אחד מבחוץ לא יודע מה קורה. אשת הצוות ה-"חיצונית" הייתה נוכחת ב-לפחות חצי מימי השבוע, אם לא יותר, ויכלה להרים דגלים אם הייתה רואה משהו חריג.
התוצאה של השיטה הייתה שחשדות להתנהגות שלא עמדה בסטנדרטים שהצבנו, עלו באופן מיידי ולא לאחר חודשים ושנים. זה איפשר לנו לברר כל חשד באופן מיידי ולתקן את ההתנהגות הספציפית במקום. לפעמים נאלצנו לשחרר נשות צוות, שלא עמדו בסטנדרטים שלנו – ותמיד עשינו את זה באופן החלטי, כי טובת הילדים קדמה להכל.
כל זה מנע היווצרות של כיסים סגורים של התנהגות שלא עמדה בסטנדרטים שלנו.
אני מקווה שעכשיו, כשתיארתי את השיטה בה השתמשנו, יותר גנים ישתמשו בה, ויותר הורים ידעו מה לחפש בגן אליהם הם רוצים לרשום את ילדיהם.
אתם מוזמנים להירשם לעידכונים באתר שלי ובטלגרם: