בעוד שבוע בדיוק, ילדי כיתה ב' בישראל יעשו את המבחן הכי ארוך שהם עשו עד כה – מבחן מחוננים. מדובר במבחן של כ-50 דקות, המורכב משני חלקים: הבנת הנקרא וחשבון.
יואב שלי, בן ה-7, שלומד כרגע בכיתה ב', גם הולך לעבור אותו. אנחנו מתכוננים למבחן, והפוסט הזה ידבר על ההכנות שלנו, על הקשיים, ומה זה בכלל אומר "ילד מחונן".
עולה מחונן?
אתחיל מהסיפור האישי שלי. עליתי לארץ בשנת 1990, לכיתה ה'. בכיתה ו' היו מבחנים במכון ויצמן, לאיתור ילדים עם פוטנציאל גבוה בעולמות המתמטיקה. הייתי בארץ פחות משנה, ובלי קשר למתמטיקה – התמודדתי גם עם קשיים של ללמוד שפה חדשה, בתרבות חדשה. קיבלנו חוברת הכנה למבחנים, היו בה כ-20-30 עמודים, עם תרגילים שאנחנו יכולים לצפות להם במבחן.
ההורים שלי, שהיו בארץ פחות משנה, מצאו מורה פרטית למתמטיקה, וביחד פתרנו את התרגילים האלה. מדובר בחודשיים של הכנה די אינטנסיבית, לילד בן 10.
ביום המבחן, הגעתי לאודיטוריום גדול במכון ויצמן, ויחד עם מאות ילדים אחרים, נבחנתי. כשלא הבנתי משהו, שאלתי את הבוחנים, וביקשתי שיסבירו לי את השאלה. קראתי להם מספר פעמים, בגלל קשיי העברית. לאחר מספר שבועות, המחנכת שלי בכיתה ו', אוולין שמה, אמרה לי מול כל הכיתה שהתקבלתי. לא הבנתי אותה, כי לא הכרתי את המילה, "התקבלת". אז שאלתי אותה מול כולם, האם זה "כן או לא". היא אמרה לי שוב, שהתקבלתי. שוב לא הבנתי אותה, אבל אחד הילדים הבין שאני פשוט לא מכיר את המילה ואמר לי "זה כן, זה כן".
בלי ההכנה, לא הייתי עובר את המבחנים. לא מדובר בסוג השאלות שניתן לעבור, בלי הכנה. ההכנה כוללת שני חלקים עיקריים – הכנה טכנית, שכוללת פתרון תרגילים, והכנה נפשית, שמאפשרת את האומץ לשאול את הבוחנים שאלות, ולסיים את המבחן בלי לוותר באמצע.
במהלך השנתיים הבאות, סבא שלי היה לוקח אותי כל יום שלישי ל-3 שעות מתמטיקה במכון ויצמן. האמת היא שסבלתי, בעיקר בגלל הפער בשפה. מאוד קשה ללמוד מתמטיקה מתקדמת (ברמה של ילדים), בלי להבין באמת את השפה בה מלמדים אותה. היו לי גם משקפיים, שמאוד התביישתי בהם, והוצאתי אותם בהיחבא.
השנתיים במכון ויצמן היו קשות, אבל כשעברנו לקרית שמונה, הן איפשרו לי להגיע למסגרת המחוננים בתל חי בלי מבחן, והיה מדובר בחוויה שונה לחלוטין. פעם בשבוע הייתי נוסע לתל חי, והייתי לומד רובוטיקה וכתיבה יוצרת, לוגיקה ואנגלית. התוכנית בתל חי שינתה את חיי.
מחונן?
מי הוא מחונן, אם ככה? הרבה אנשים מאמינים שמחונן זה ילד שיש לו "מתנה משמים". האמת היא שזה שטות. כל ילד עם כישורים יחסית גבוהים יכול להיות מחונן. מחוננות היא יכולת, שמתבטאת בתוצאות. התוצאות הן מכפלה של כשרון טבעי ועבודה קשה. חייבים את שניהם בשביל להצליח. במילותיו של קלווין קולרידג', הנשיא ה-30 של ארה"ב:
שום דבר בעולם לא יכול להחליף את ההתמדה. לא הכישרון – אין דבר נפוץ יותר מאנשים מוכשרים שלא הצליחו. לא הגאונות – גאונות שלא זכתה להכרה היא כבר קלישאה. לא ההשכלה – העולם מלא באידיוטים משכילים. התמדה ונחישות לבדן, הן כל-יכולות.
השכל האנושי, בדיוק כמו שהגוף האנושי, יכול, על ידי אימון והתמדה להפוך להיות פעיל, שרירי ויעיל יותר. הפוטנציאל למוח חוקר, מסיק, סקרן ורב יכולות קיים אצל כולנו, אבל הוא לא ייצא לפועל בלי אימון פונקציונלי.
אין סיכוי שילד בלי הכנה, יצליח במבחנים האלה. למשל, נתתי ליואב, בלי הכנה, לעשות את קטע הקריאה הראשון. מדובר ב-12 שורות, מנוקדות. הוא קרא את הטקסט, והגיע לשאלות. הוא דילג מעל השאלה הראשונה, הלך ישירות לתשובות האמריקאיות, ובחר אחת שנראית לו הגיונית – בלי בכלל לקרוא את השאלה. את הקטע הראשון הוא סיים, כשהוא ענה נכון רק על שאלה אחת מתוך חמש.
הסברתי לו איך לגשת לקטעים האלה. הסברתי לו שהוא צריך לקרוא את הטקסט, אחרכך לקרוא את השאלה, לקרוא את התשובות, ואז לחפש את התשובה בתוך הטקסט. פתאום – הוא עונה על כל השאלות נכון, בלי יוצא מהכלל.
אותו דבר בחשבון. זה שהוא יודע כמעט את כל טבלת הכפל בעל-פה, עוזר לו מאוד, אבל לא למדנו את זה בשניה, אלא כבר בתחילת החופש הגדול התחלנו ביחד לעבוד על זה.
אבל מה זה אומר, לעבוד על זה? אם אתם מדמיינים אידיליה של אבא ובן יושבים ליד השולחן ומשננים בכיף את טבלת הכפל – אתם טועים. זה לא עובד ככה.
איך זה כן עובד? קודם כל, ניסיתי להסביר למה כדאי ליואב ללמוד. הסברתי מה מקבלים ילדים שמסומנים כמחוננים, לעומת השאר. הסברתי שהם לומדים דברים נוספים, כיפיים יותר. לאחר מכן, ניסינו לייצר שגרת למידה – כל ערב, חצי שעה. זה לא תמיד מצליח, אבל בגדול, יואב שמח לבלות איתי חצי שעה 1:1, וללמוד דברים כיפיים. כן, אפילו את טבלת הכפל אפשר ללמד בכיף…
ליואב יש לא מעט חברים שמוגדרים על ידי הסביבה החברתית שלהם כחכמים. המשותף לכולם – יש להם סביבה שמכניסה אותם לשגרת "העשרה מוחית" (למי שאוהב פחות את המילה "לימודים"…)
שני הבנים שלי, יואב ואביב, זוכים בממוצע ל-3.5 שעות בשבוע של חוגים, כל אחד. חלק מהחוגים הם פיזיים (קיקבוקסינג ונינג'ה), וחלק נועדו בשביל לחזק את המוח (חוג המחוננים של יוניקולה). מעבר לכך, אנחנו משקיעים גם בזמן איכות בבית. זה מדהים מה חצי שעה ביום יכולה לעשות…
זה לא קל. אין לנו תמיכה של סבים/סבתות, והמאמץ הזה נופל רק על ליהי ועליי. אבל זה לא משנה – כי כזכור, התמדה זה הדבר הכי חשוב, ואנחנו מצליחים להתמיד.
בסופו של דבר – המטרה שלנו היא לגדל ילדים שיגשימו את הפוטנציאל שלהם.
לגבי הסיפא, הייתי מכניס גם מאושרים. לא סותר, אבל דורש רגישות הורית.
תמיד היה לי קושי עם ה-"מאושרים" כמטרה. זה קליט, זה כיפי – אחרי הכל, מי לא רוצה שילדיו לא יהיו מאושרים? אבל הרבה פעמים, לדעתי, ה-"העיקר שיהיו מאושרים" מחביא בעיות יסודיות מתחת לזה.