יש נושא שמעסיק אותי בזמן האחרון, והוא השיח על הפריווילגיות. במיוחד על הפריווילגיות שיש לי כגבר. לא סתם גבר, גבר לבן. לא סתם גבר לבן – גבר לבן יהודי. לא סתם גבר לבן יהודי. גבר לבן יהודי משכיל ששני הוריו עדיין נשואים. בקיצר, מקומבן מכל הצדדים.
 
והשיח הזה מעצבן אותי, כי לאף אחד אין פה למעשה action items אמיתיים לגבי זה. מה אני אמור לעשות, בתור גבר לבן יהודי משכיל ששני הוריו עדיין נשואיים? האם אני אמור להתייחס יפה לאישה שחורה לא יהודיה שהוריה גרושים? אני מתייחס באופן שווה לכל האנשים, בלי קשר לצבע עורם, מינם או המצב הזוגי של הוריהם. ככה חונכתי. ככה אני הולך לחנך את ילדיי.
 
ואז מתחיל הויכוח הרגיל – האם אני, בתור גבר לבן יהודי משכיל, בהכרח מקבל נקודת התחלה טובה יותר. הרוב מסכימים, אגב, שלאו דווקא – שזה מאוד תלוי, כל מקרה לגופו. כאילו, הונהגה פה שיטת ניקוד. גבר? 20 נקודות. לבן? 20 נקודות. אבא מכה? מינוס 15 נקודות. ילדות קשה? מינוס 30 נקודות.
אישה שחורה לא פריווילגית
באדיבות: https://sebostian.deviantart.com/art/Black-kitten-150361780
וזה מחרפן אותי, כל פעם מחדש. סוג "אזהרת טריגר". רוצים לדבר איתי על פריוויליגיות? הזהירו אותי, כדי שנפשי הלבנה והזכה לא תיפגע.
שיטת הניקוד הזאת מחרפנת אותי, ואני אסביר למה. רק, לפני שאסביר למה, שיעור קצר בהיסטוריה של יהדות ברה"מ.
 
יהדות ברה"מ סבלה מאנטישמיות קשה וממסדית. אמא שלי מספרת, שבאחד המבחנים באוניברסיטה, מתישהו בשנות ה-70 ברוסיה, המרצה שאל אותה הרבה שאלות במבחן שבעל-פה (זה היה מאוד מקובל אז), והיא ענתה הכל נכון. ואז הוא אמר לה: "גברת ביידר, מגיע לך 100, אבל בגלל שאת יהודיה, אתן לך 80". היא הסתובבה והלכה, כי לא היה מה לעשות. תחושת העלבון נצרבה מאוד חזק, והיא גם עברה אליי. יהודי רוסיה ידעו – כדי לקבל 100%, היית צריך להיות 120%. וכך הם היו – 120%. אני יודע שאני צריך להיות 120%. יהדות רוסיה הגיע להישגים חסרי תקדים לא למרות האנטישמיות הממסדית – אלא הודות לאנטישמיות הממסדית.
 
מה שמביא אותי חזרה לעניין הפריווילגיות הגבריות הלבנות היהודיות והנשואות שלי.
 
אנשים שנולדים למשפחה ה"נכונה", לא תמיד זוכים ביתרון. למעשה, בחלק לא קטן מהמקרים, זה אף חיסרון. מה היא המשפחה ה"נכונה"? משפחה "נכונה" בישראל, על פי חסידי תאוריית הפריווילגיה, זאת כמובן משפחה לבנה יהודיה שצברה נכסים, ואם היה לך את הפנקס האדום של מפא"י, אז בכלל הסתדרת.
 
ילדי המשפחה שידעו לקחת מהמשפחה את התאוריה – כלומר, את השיטה של איך לצבור נכסים, מצליחים להתקדם. הם הופכים להיות ראשי צוותים, ראשי מחלקות, סמנכ"לים ויזמים.
 
לעומת זאת, ילדי המשפחה שידעו לקחת מהמשפחה רק את הנכסים – כלומר, את הכסף איתו הם מימנו את הטיול, את הלימודים ואת האוטו הראשון, הולכים לרוב לאיבוד. הם לא מוצאים את עצמם, ובגיל 35-40 מבינים שהם כבר גדולים ואין מאחוריהם הישגים.
 

גבר לבן פריווילגי
באדיבות פינטרסט
https://www.pinterest.co.uk/pin/366339750926482538/
החיים הנוחים יכולים להיות כרית מאוד נוחה ליפול עליה, אם מנסים לעוף. היא גם יכולה להיות מאוד נוחה אם סתם נשארים לישון עליה, ואז כשמתעוררים, מגלים שחצי מהחיים כבר עברו.
 
ואני לא יודע מה עדיף. אני לא יודע האם עדיף להיוולד למשפחה עם כרית רכה ולהסתכן בלא להתעורר בזמן, או להיוולד למשפחה שבה אין כרית ולתת 120% כדי לקבל 100%.
 
נסיבות החיים, הרבה פעמים, הן קלפים שחולקו לנו, ואין לנו שליטה עליהן. אנחנו לא קובעים למי נוולד. אנחנו לא קובעים איפה נגור בילדותינו. אנחנו לא קובעים את צבע עורנו או מיננו.
 
אנחנו כן קובעים איך לשחק עם הקלפים שקיבלנו – כל עוד אנחנו זוכרים שחייבים לשחק. הבחירה שלא לשחק יכולה להגיע ממגוון רחב של סיבות – הן בגלל המחשבה שהמשחק כולו נגדנו כי נולדנו למשפחה שחורה וענייה, והן בגלל שחשבנו בטעות שאנחנו לא צריכים לשחק כי לאבא יש כסף ושני אאודי בחנייה צמודה לוילה בסביון.
 
וכן, חשוב לזכור – לשחק צריך באופן נחמד. תהיו נחמדים לאנשים. תהיו טובים לאנשים – לכל האנשים, ללא הבדל גזע, מין, צבע עור או מבטא. זה הדבר הנכון לעשות, כי זה העולם שאתם רוצים להשאיר לילדים שלכם.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *