ארז לוי, הרוג בעימותים בכפר אום אל-חיראן בנגב, 18 בינואר 2017
ארז לוי, הרוג בעימותים בכפר אום אל-חיראן בנגב, 18 בינואר 2017

אנחנו חיים בתקופה של פוליטיקת זהויות. אי לכך, כל מה שנאמר קודם כל עובר דרך הפריזמה של "מי הוא הדובר", ורק אחרכך מתייחסים לדבריו. כמה פעמים קראתם תגובה בפייסבוק, לא ידעתם איך להגיב, נכנסתם לפרופיל המגיב, תייגתם אותו כ-"ימין" או "שמאל" ופתאום היה ברור לכם איך להגיב? אני מודה, גם אני חוטא בזה. מקרה אום אל-חיראן איננו יוצא מהכלל.

 

המבנים באום אל-חיראן הינם מבנים אשר הוקמו לא כחוק, בשטח השייך למדינה ואיננו שטח פרטי. כבר ב-2003 הוצא נגד הבניינים האלה צו הריסה. 20 שנה לפני כן, במהלך שנות ה-80, מדינת ישראל ניהלה משא ומתן עם תושבי המקום כדי שהם יעברו לחורה, ואכן כ-75% מהם עשו זאת בתמורה לקבלת מגרש בחורה. בישיבה אשר התקיימה ב-2014 בבית המשפט העליון, כותב השופט אמנון רובינשטיין: "גם כיום, מציעה המשיבה למבקשים תמורת התפנותם מן הכפר, מגרש בחורה, סיוע בפיתוחו וחיבורו לתשתיות, וכן פיצוי כספי."

השתלשלות העניינים

  • 1956: הממשל הצבאי העביר את שבט אבו אלגיען (כ-200 אנשים) לאיזור ואדי עתיר ונתן להם אדמה בחכירה, לצרכי חקלאות. במהלך שנות ה-80 רוב השבט עזב את אום אל-חיראן והתיישב בחורה, עיירה בדואית אשר נמצאת 8 ק"מ מאום אל חיראן. בשנת 2000, בגבעה אשר נקראת אום אל-חיראן, היו כ-20 מבני קבע, ולאחר עשור מספר עלה ל-36.
  • 2002: ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מחליטה להקים 14 יישובים בנגב הצפוני, כאשר אחד הישובים, חירן, נמצא למעשה על שיטחו של אום אל-חיראן.
  • 2003: המדינה התחילה לשחק משחק די מכוער. היא הגישה בקשה במעמד צד אחד לבית משפט השלום בב"ש, אשר אמור לאפשר לה להרוס את היישוב, בטענה שאיננה מצליחה להשיג את התושבים במקום.
  • 2004: המדינה מגישה תביעה לפינוי התושבים, על בסיס העובדה שהם מסיגי גבול. באותה שנה, תושבי אום אל-חיראן פונים לבית המשפט כנגד ההחלטה להקים את חירן, בטענה שהמדינה היא זאת שקבעה את מקומה של אום אל-חיראן.
  • 2009: לאחר 5 שנים של דיונים, התושבים הבדואים אינם מצליחים להוכיח שהם רכשו את הקרקעות (ובכן, הם באמת לא רכשו את הקרקעות). התושבים ערערו על כך לבית המשפט המחוזי.
  • 2011: בית המשפט המחוזי דוחה את הערעור ומאמץ למעשה את ההחלטה של בית משפט השלום. תושבי אום אל-חראן מערערים לבית המשפט העליון.
  • 2012: המועצה הארצית לתכנון ולבניה מחליטה להקים את חירן, יישוב המיועד לציבור יהודי דתי לאומי.
  • 2013: תהליך תכנון היישוב מסתיים בכל הדרגות של ועדת התכנון במשרד הפנים.
  • 2015: בית המשפט העליון תומך בפסיקת בתי המשפט הקודמים.
  • 18/01/2016: התושבים הבדואיים לא מתפנים והמדינה שולחת 500 שוטרים לפנותם בכוח ולהרוס את אום אל-חיראן, מבצע במהלכו נהרג שוטר ובדואי.

דו"ח מרכז המחקר והמידע

הרכב בו נהג הדורס. צילום: דוברות המשטרה
הרכב בו נהג הדורס. צילום: דוברות המשטרה

שבשנת 2011 הכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח על השלכות החלטת הממשלה בדבר הקמת חבל התיישבות באזור מבואות ערד. בדו"ח כתוב שמטרות תוכנית ההקמה של היישובים הינן "הקמת שני גושי יישובים במתחם תכנון אחד וחיזוק ההתיישבות המוסדרת הקיימת כיום במרחב שבין מיתר לערד; מתן מענה על הביקוש המגוון להתיישבות באזור מטרופולין באר-שבע מצד אוכלוסיות המבקשות לגור ביישובים באזור; משיכת אוכלוסייה למטרופולין באר-שבע". יחד עם זאת ירון בן-עזרא, מנכ"ל החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית מגדיר מטרה נוספת, והיא "לתפוס את יתרת השטח האחרונה, ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, וכן למנוע יצירת רצף בדואי ו/או ערבי מכיוון דרום הר-חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם, וכל המרחב הכלוא ביניהם ובין באר-שבע".

הדו"ח גם בוחן את השפעת התוכנית על האוכלוסיה הבדואית באיזור. הוא מדבר על כ-1,000 תושבים שחיים באום אל-חיראן, ונכתב בו: "…אחת מאוכלוסיות היעד של התוכנית, כפי שמוגדר בהצעת ההחלטה, היא בני המגזר הבדואי המתגוררים באזור התכנון, ואחד מעקרונות התכנון המוזכרים בהצעה מתייחס ליצירת מנגנונים תכנוניים לעיצוב יחסי שכנות בין מגוון האוכלוסיות באזור".

לסיכום

חורה, קרדיט: ConstantinetheGreat at English Wikipedia
חורה, קרדיט: ConstantinetheGreat at English Wikipedia

מדובר על עוד פרק של סאגת הבדואיים בנגב. המדינה, לאורך הרבה מאוד עשורים, משתדלת לעייר את התושבים הבדואים. הבדואים, בעלי תרבות נוודית במקור, עוברים תהליך של הפיכה לתושבים מודרניים יותר, אשר חיים בערים ועיירות. למעשה, כ-75% משבט אבו אל-קיעאן חיים היום בחורה, במועצה איזורית הכוללת את היישובים רהט (62 אלף תושבים), כסייפה (19 אלף תושבים), חורה (19 אלף תושבים), תל שבע (18 אלף תושבים), ערערה בנגב (16 אלף תושבים), לקייה (11 אלף תושבים) ושגב שלום (9 אלף תושבים).

בסיפור הזה יש קצת מהכל: צפצוף של הבדואים על רשויות החוק; מאבק של 13 שנים בהחלטות תכנון של אנשים שנולדו, גדלו וחיו באום אל-חיראן; חוסר רצון של תושבי אום אל-חיראן לקבל פיצויים הולמים בתמורה לפינויים מהשטח; וכנראה גם הרצון של ראשי ההתיישבות היהודית לעשות קצת "סדר" בנגב על ידי מניעת רצף טריטוריאלי של כלל היישובים הבדואים.

חבריי משמאל יטענו שמדובר על גזענות המשטרה והמדינה. חבריי מימין יטענו שמדובר על מחבל שדרס שוטר.

דבר אחד כנראה לא ישתנה בזמן הקרוב: אף צד לא יטה אוזן קשבת ולא יעיז לזוז ולו רק במילימטר אחד מעמדותיו.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *